רותי שושני
1941 – 15.1.2019
קורות חייה של סבתי רותי שושני.
סבתי מספרת:
הגעתי לכברי מירושלים בהיותי בת אחת עשרה וחצי. בקושי הסכימו שאתקבל לקבוצה מפני שעדיין לא מלאו לי שתים עשרה שנים. נולדתי בירושלים על הר הצופים, כשהייתי ילדה קטנה הורי נפרדו וכל אחת ואחד נישא בשנית. לאמי נולדו שלושה ילדים מנישואיה השניים ולאבי שניים. לאחר תקופה מסוימת עברתי לחיות עם אבי ועם אשתו השנייה שהיא סבתא רבא שרה, ואז היא למעשה הייתה אמי, לא ייחסתי לה את התואר אם חורגת אלא פשוט אימא נהדרת וטובה כפי שצריך להיות.
אהבתי את ירושלים, עיר יפה ותושביה גם הם מורכבים מטיפוסים שונים ומיוחדים. אנחנו גרנו בשכונת מקור ברוך, כיום היא שכונה חרדית, אך בילדותי ברובה הייתה חילונית. בית הספר היה במרחק הליכה מהבית. כאשר אני נזכרת בילדותי בירושלים לרוב הזיכרונות טובים למרות ימים קשים מבחינה כלכלית ומחסור רב, דבר שהיה קיים בכל הארץ. מכיוון שהמצב בבית היה לא טוב ולא רק מבחינה כלכלית, עדיף היה לעבור למסגרת אחרת וכך עברתי לכברי. גם כאן הורגשה אותה אווירה של מחסור כמעט בכל דבר והיה על כולנו להסתגל לחיים פשוטים וכמובן ארים לאלה שאליהם הורגלנו.
אני רוצה לציין שהקיבוץ היה בן ארבע כאשר קבוצת רגבים נקלטה בו (בכברי יש שמות לכל מחזור). זאת אומרת, גדלתי עם הקיבוץ והקיבוץ גדל איתי. ימי בית הספר העליזים גם כן זכורים לטובה, הרבה לא למדנו וזאת לא באשמת המחנכים, היינו שובבים והלימודים לא היו בראש שלנו. צוות המחנכים דאגו לכל דבר, הן בלימודים, חינוך, טיפול בכל בעיה, הם באמת היו נפלאים. לצד הלימודים הייתה גם עבודה בעפני הקיבוץ, זה היה חלק בלתי נפרד מסדר היום. אני חושבת שבכל זאת משהו נרכש מהלימודים, העבודה וחיי החברה, טיולים והסביבה הקיבוצית.
חודש דצמבר 1958 התגייסתי לצבא. תקופה נהדרת הייתה זו, לאחר הטירונות עברתי קורס אלחוט ממושך גם בגלל שהיינו צריכים להתאמן גם לקראת מצעד ביום העצמאות. מרבית השירות הצבאי שהיתי באילת. עבדתי בתחנת האלחוט במשמרות וכמעט מדי יום ירדנו עם החבר’ה לים סוף. וכל שלושה חודשים הייתה חופשה.
דצמבר 1960 הגיע, מהר מדי הסתיימה התקופה היפה של השירות וחזרתי לכברי ביתי. היה לי ניסיון בעבודה עם ילדים ועשיתי זאת לא מעט כשחזרתי, כמו כן עבדתי במטעים. תמיד אהבתי לעבוד דבר שקיים בי עד היום. באחד הימים הופיע בכברי גבר גבוהה יפה מראה ובליבי גמלה החלטה לחזר אחריו. קראו לו דיויד והוא היה אבא של עמית, אח של שלי, בתי. החיים עם דיויד היו קצרים ולאחר כחמש שנים נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו. איני זוכרת באיזו שנה הגיעה לכברי קבוצה של יפנים, הם רצו לחיות בקיבוץ תקופה מסוימת וללמוד כיצד להקים קיבוץ ביפן. בקבוצה הזו הכרתי את קוסקה והוא הקסים אותי מהרגע הראשון שראיתי אותו. אני זוכרת ששרה ליאון הייתה מטפלת שלהם וכאשר היא ארגנה להם טיול למדבר לאזור ים המלח, הצטרפתי בשמחה. באוטובוס ישבתי ליד קוסקה וזאת למעשה הייתה תחילת החברות בינינו. לצערי איני יכולה לספר על אודותיו משום שאיני יודעת, והוא גם לא הסכים לנדב פרטים וגם התנגד להמשך החברות כאשר התברר לו שהריתי. אני הרווחתי בת יפה ונפלאה ונכדי הרוויחו אימא מיוחדת ונהדרת שלא יכלו לבחור אחרת.