רחל מוזס

1922- 2018

סבתא רחל –

סבתא נולדה ב- 1922 בעיר המחוז ארנסוואלדה שבברדנבורג בשם אינגבורג פצל. הוריה הילדה וארנולד פצל היו אזרחים מכובדים בעיירה. לסבתא היו 2 אחים. לילי שהייתה בוגרת ממנה בשנתיים ודוד שהיה צעיר מסבתא בשנה. העיירה השקטה והפסטורלית אפשרה למשפחתה לחיות חיים תרבותיים וחברתיים עשירים, ולקיים את העסק המשפחתי.

סבתא מספרת: ברשות המשפחה והסבים מצד אמא היו 2 בתים גדולים. באחד גרנו אנחנו עם הסבים מצד אמא וכל סגל השירות של 2 משקי הבית. בבניין השני גר הסבא רבא שלי.

הורי וסבי היו אזרחים גרמנים טובים ונאמנים וברוח זו חונכנו גם אנחנו. כל מכרינו היו גרמנים וחגגנו בעיקר את חגיהם. בגיל 12 ראיתי לראשונה חנוכיה, לעומת עץ אשוח שעמד בביתנו בכל חג מולד.

סביב שנת 1932 חל שינוי ביחס ליהודים ואנחנו חשנו זאת היטב. המבוגרים החלו לשבת בצוותא ולדבר על בעיות פוליטיות. בביה”ס התיכון לבנות, כבר לא הסכימו לשבת לידי. מאחר וניטלו מאתנו כל האפשרויות לקיים את העסק המשפחתי, השכירים החלו לעזוב. מדי יום פורסמו חוקים חדשים ומדי לילה הוטלו אבנים בחלונותינו שבכל בוקר צווינו לתקנם.

אחותי לילי נשלחה לבית ספר בהמבורג ובכך נחסכה ממנה חוויית אובדן רכושנו והתמוטטות חיינו.

ב-1935 נרצח סבא רבא שלי בסקילה בידי נוער מוסט, ע”י ה ס.א.

אני נשלחתי לברלין ב-1936, לבית ספר יהודי. אחי דוד, עבר עם ההורים וסבתא לשטטין, סבי לעיר אחרת ובזאת נסתיימה ילדותי.

לא קל היה להסתגל לחיים בברלין הגעגועים להורי היו עזים. ב-1939 זמן מה לפני פרוץ המלחמה עזב אחי דוד את גרמניה עם הקבוצה האחרונה של עליית הנוער לארץ ישראל. הפרידה היתה קשה מאוד להורי. מצחיק לחשוב היום שגם אני יכולתי להיות בקבוצה הזו, אך רופא שבדק אותי החליט שליבי אינו מספיק חזק לעמוד בתלאות המסע…

ב-1940 הוסעו הורי ואחותי בטרנספורט הראשון מגרמניה לפיאסקי שליד לובלין.

ב-1941 בהיותי בת 19, עברתי לבית נוער בהמבורג ומשם זמן לא ארוך אח”כ ל”נוינדורף” (אחוזה חקלאית 30 ק”מ מברלין). שם יחד עם עוד 80 בני נוער יהודיים עסקנו בחקלאות, למדנו עברית, ארץ ישראל ועוד… שם נרקם הקשר עם אחת הנערות שסייעה לי מאוד. שמה היה רחל.

בינתיים החלו בכל הרייך הגרמני הטרנספורטים היהודיים לפולין. עד אז עוד הייתי בקשר עם ההורים ולילי ושלחתי אליהם חבילות כשיכולתי, אך הדואר הלך והתמעט עד שכבר לא יכולתי לשלוח עוד חבילות להורי. גם מועד הטרנספורט שלנו הלך וקרב. הנהלת “נוינדורף” השתדלה לדחות את גירושנו עד כמה שניתן. לבסוף אי אפשר היה לעצור את הגירוש. המזל שלנו היה שיצאנו באביב ולא באותו חורף שהיה קשה מאוד… קצת לפני צאתנו מ”נוינדורף” קיבלתי את ההודעה על רצח הורי, אחותי וסבתי. סבי עוד הצליח להינצל. פגשתי אותו כאן בארץ ישראל אצל הדודים בחיפה. ונאלצתי לבשר לו שאף אחד מהמשפחה לא שרד.

ב-19 לאפריל 1943 ערב ליל הסדר יצא הטרנספורט שלנו. דלתות הקרון נסגרו אך לא תקוותנו. היינו צעירים מלאי תקווה. ובתוך קרון הבהמות הצפוף קיימנו את סדר פסח כמיטב יכולתנו. הגענו לאושוויץ, הופרדנו בנים מבנות הכי חשוב היה לי להישאר עם רחל, שתינו לא נפרדנו. עד ליום שרחל החליטה שהיא נשארת בבירקנאו לעזור לטרנספורטים החדשים שיבואו. הפרידה ממנה היתה קשה. שאר הבנות מנוינדורף לא נפרדו באף שלב. שמרנו על היחד הקבוצתי, חלקנו בהכל וכך נשארנו קבוצה חזקה שכולם רצו להיות חלק ממנה. בזמן הזה חליתי מאוד, שכבתי שבועות בבית החולים הארי במצב קשה, אך בעזרת רופא שהיה מוכן להקשיב לי השתקמתי והחלמתי אט, אט. שוב חזרתי אל חברותי ובעזרתן שבו אלי כוחותיי. המשכנו כולנו לעבוד במתפרה בבניין המטה באושוויץ. באחד הימים הגיעה ידיעה מרחל שמצבה קשה מאוד. בעזרת איש ס.ס. שפקד את המתפרה בכל יום ביקשנו לברר עליה פרטים: והוא באורח פלא חזר אלינו עם הבשורה הקשה, שרחל כבר אינה בחיים.

בעודי מתאוששת לאיטי גם ממהלומה זו, ובנסיון לייצר מעט שגרה לכולנו במתפרה, הוצאנו מהמחנה בקור אימים בינואר 1945- החלה “צעדת המוות”. ימים וקילומטרים של צעידה ללא תכלית, בשלג, ללא מים, אוכל בגד חם, באפיסת כוחות, עם מראות קשים ורגעים מייאשים, עם מטוסי בעלות הברית שמפציצים מלמעלה ונאצים שמנסים ברגע האחרון להרוויח עוד ניצחון….. ולפתע משום מקום ובלי להתכונן שמענו את הקריאה “רוצו, רוצו אל החופש”. הכאוס היה גדול…

מפה מתחיל מסע מפרך לא פחות ושיקום איטי, שבסופו הרגע לו ייחלתי הגיע. הייתי על האוניה לישראל בדרך לחופי חיפה. על סיפון האוניה החלטתי להביא גם את חברתי רחל שנשארה באושוויץ לישראל. וגמלתי בליבי שמהיום יהיה שמי “רחל”.

לאחר פגישה מרגשת עם סבי בחיפה ושארית המשפחה שניצלה, הלכתי אחרי דוד אחי לקיבוץ “בית הערבה”.

עכשיו אספר את קורות סבתא לאחר המלחמה:

בבית הערבה עבדה סבתא בכל מה שהיה דרוש. מהר מאוד גילו את כשרונה בתפירה ומאז היא היתה במתפרה.

בבית הערבה הכירה סבתא את סבא ראובן שהיה פלמ”חניק אמיץ, שהצליח לעזוב את גרמניה עוד לפני המלחמה.. הם התנחמו זו בזה בזכרונות משותפים מהמלחמה ומארצם המרוסקת והחליטו להתחתן. חתונתם נערכה בירושלים כפי שעשו כל מי שהתחתן בבית הערבה. לא הרבה אח”כ פונה קיבוץ בית הערבה בתחילת מלחמת העצמאות, שבסיומה מצאו החברים עצמם מקימים קיבוץ חדש, את כברי. בכברי נולדו שלושת ילדיהם. תמרי, שאולי ואמיר.

גם בכברי עבדה סבתא במתפרה, היא היתה תופרת וותיקה, מנוסה ודייקנית. עד השנים האחרונות היא המשיכה לתפור ולתקן בגדים גם בוותיקון.

סבתא וסבא גידלו, טיפחו ופינקו בגאווה 10 נכדים.

בינואר 2004 נולד להם הנין הראשון איתמר, ובפברואר 2005 נפטר סבא ראובן. סבתא ליכדה את השבט הגדל והולך סביבה באהבה רבה, דאגה, אכפתיות ותשומת לב לכל אחת ואחד.

לאחר איתמר הגיעו בזה אחר זה עוד נינות ונינים רבים: אביטל, אמיתי, אסף, יואב, מיכאל, מעין, אביתר, נעמה, אריאל, נעה, עוד מיכאל אחד ועידן התינוק. ועוד היד נטויה…

סבתא שלי – “נאמר כבר הכל, אז מה אפשר להוסיף לזה”…?

יש מה להוסיף והרבה… לא אמרתי שהיית גיבורה, את היית גיבורה ולוחמת אמיתית בחייך ובמותך. לא ויתרת לעצמך על כלום וגם לי. לימדת אותי שאין דבר כזה שאי אפשר ושתמיד ישנה דרך בה ניתן להשיג את מה שרוצים… מהסיפור האישי שלך שאבתי את כוחותיי הרבים.

היית לי יותר מאשר סבתא. היית חלק משמעותי ביותר מחיי, כל כך הרבה הספקנו יחד. ובכל זאת אני מרגישה שיכולנו להמשיך להיות סבתא ונכדה עוד שנים…

תמיד ידעתי שזכיתי, והייתי הכי גאה בעולם להיות הנכדה שלך.

אתגעגע להכל… וגעגוע מיוחד שמור לטיולי הבוקר שלך בהם חלוני היה חלק קבוע מהמסלול…

סבתא, בדרכך המופלאה ביושר, צניעות, פשטות וטוב לב הגעת אל לב כל אדם. וכך אזכור אותך אישה קטנה — גדולה מהחיים.

נגה

זכרונות ופרידה מרחל