מרים הייתה בין החברות הראשונות שהכרתי בבואי לכברי.
בגן הילדים עבדנו ביחד, ושם סיפרה לי שהיא מרעננה. רעננה – המושבה הקטנה של אז, עם בתיה הלבנים, מוקפת פרדסים. בית עולים גדול לצידה, בו שוכננו בבואנו ארצה. המקום הראשון אליו הגענו.
מרים סיפרה לי הרבה על ילדותה, על המקום, על האנשים, אותם אנשים נחמדים שהיו באים אל אוהלי העולים, ואף הזמינו אותנו לכוס מיץ לימון צונן. ואולי גם בביתה התארחנו.
אהבתי לשמוע את סיפוריה של מרים. תמונות על אנשים, אנשי הישוב, על הימים ההם, ימי בראשית. ובנעוריה, בתנועה – במחנות העולים, מדריך ומורה משותף היה לנו. יוסקה אמוראי היה מדריך שלה, ובהגיענו לקיבוץ הוא היה מורה שלי.
חוויות משותפות עם הרבה צחוקים היינו מעלות מדי פעם.
עם השנים מרים הייתה מטפלת בילדים שלי ואני בילדיה. שכנות קרובה של הרבה שנים נרקמה בינינו, עם הרבה שמחות ביחד. ומרים, שכנה טובה וחברה נעימה.
כך זרמו הימים, הבנים גדלו, נכדים נולדו ושוב – חוויות משותפות, עצה טובה מפיה, ושיחה של טעם לעיתים.
במסירות רבה טיפלה מרים באמה החולה. סבתא חביבה ונעימה כמוה, שבביקוריה בכברי תמיד חזרנו איתה אל רעננה – המושבה הקטנה.
מרים שיתפה אותי בשלבי מחלת אמה. היא עברה תקופה קשה מאוד ולא ידעה שהמחלה מקננת גם בה. ובפגישתנו האחרונה – בארוחת בוקר עם דגנית בבית, מאוששת קצת, מחייכת ומלאת תקווה.
תמיד נעימה, חביבה ועדינת נפש.
כך אזכור אותה תמיד.
טובה עציון.