מרים צפריר
1927 – 1990
מרים נולדה בכ”ד באלול תרפ”ז, 21 בספטמבר, שנת 1927, בירושלים, להורים מבני העלייה
השלישית, שהגיעו ארצה מאוקראינה (האב) ומבסרביה (האם).
שמה מרים ניתן לה על שם סבתה מרים.
משפחתה הייתה אחת משלוש המשפחות הראשונות, ממקימי רעננה, ומגיל שלוש הייתה מרים “רעננית”.
בגיל 7 מצטרפת מרים לאגודת “הפועל” ומשתתפת בחוג לאתלטיקה ואף מגיעה להישגים ומצטיינת בריצה ובקפיצות.
לתנועה, למחנות העולים, היא מצטרפת בגיל 10, ויחד עם בני גילה, “החוג העולה” של התנועה אז, יוצאת להכשרה במעוז בשנת 1945.
הכשרת מעוז הייתה הכשרה מגויסת. הם הצטרפו לפלמ”ח ועבדו והתאמנו במעוז, שהיה הבסיס שלהם. התקופה היא תקופת “המאבק” בבריטים, והכשרת מעוז, כפלמ”חניקים, מעורבת במשימות התקופה.
עם סיום ההכשרה מחליטים החבר’ה, לאחר דיונים נוקבים, להצטרף אל בית הערבה.
מרים מגיעה לבית הערבה יחד עם יתר המעוזניקים בחודש אוקטובר של שנת 1947. את החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה היהודית, שחלה שבועות ספורים אחר כך, חוו כבר בבית הערבה. ברל’ה לא הגיע אז לבית הערבה. הוא היה בין ה”אחוזים” שההכשרה גייסה והשאירה בפלמ”ח לביצוע משימות התקופה.
עם פינוי בית הערבה עוברת מרים עם כולם לסדום.
תקופת שפיים-סדום עבור המעוזניקים הייתה תקופה טראומטית וקשה. הם היו צעירים והרגישו כלואים בסדום, כשאינם מסוגלים לתרום למאמץ של מלחמת השחרור כפי שהיו רוצים ויכולים על פי גילם הצעיר. בסופה של התקופה ההיא חל פילוג בחברה: כברי – גשר הזיו.
מרים עם יתר המעוזניקים מגיעים לכאן, לכברי, ומסייעים מן ההתחלה בכל כוחם לייסוד וביסוס המקום החדש.
גם ברל’ה מגיע לכברי, ועוד משפחה צעירה נוסדת.
אחר כך נולדו הבנות – אילת, נירה, דגנית. אורן נולד בסוף – בן הזקונים.
בתקופת הראשית של כברי מרים עובדת במכבסה, בלול. אחר כך עוברת לעבוד בחינוך. במשך 20 שנים הייתה מטפלת אהובה וחמה בכל הגילאים – בתינוקות, בפעוטים, בגן, בכיתה.
מרים טיפלה בהרבה ילדים. רבים ההורים והילדים הזוכרים את תקופת הטיפול שלה עם זיק חם בלב.
אחר כך היא בין מקימי עדירן, שם עבדה ותרמה במסירות ובאהבה. תקופה מסוימת הייתה מנהלת הייצור בעדירן.
גם בחברה הייתה מרים פעילה. תמיד חברה בוועדה כלשהי – צריכה, חו”ל, חינוך, חברה בלי תיק במזכירות. תקופה מסוימת – מרכזת הגיל הרך.
את מלחמת ששת הימים חוותה כסדרנית. זה לא היה לה קל, אבל עשתה והמשיכה, כפי שחייבה אותה החברה וחייב אותה מצפונה.
עם השנים – הבנות גדלות, מקימות את משפחותיהן, נולדים הנכדים, וביתם של מרים וברל’ה – בית חם, פתוח, רב-דורי.
בשנה האחרונה חלתה אימה של מרים, והיא יוצאת לטפל בה. היא טיפלה באימה במירב המסירות וההתמסרות, כפי כוחה ויכולתה, ומעבר לכך.
עצוב היום בלעדיה. יהי שלום לעפרה.
דברי פרידה