בלתי נתפש עבורי “עולם בלי חמליהו”.
יש דברים שאנחנו שוכחים להגיד בחיינו והנה, הטקס הזה הוא דוגמה, שבה אני מבקש להודות לך בשמי ובשם משפחתי שזוכרים אותך בחיבה, בהערכה ובהודיה, על הכרותך וידידותך.
מאותה בחירה שבחרתי להצטרף אליך, בפעילות הכנה למחנה חוגי סיור, באיזור רמות נפתלי אם אני לא טועה, ובהתפצלות המדריכים למסלולים נפרדים, הובלת אותי לאורך הדישון הגואה כמו בימים אלה, נקשרה נפשי בנפשך.
כך זכיתי להכיר את עולמך המיוחד. עולם מרתק שאין בו תפלות וסתמיות אלא עושר חוויות מדהים. בזכותך הכרתי פינות חמד רבות, חלקן הגדול מוכמנות מהעין הרגילה, את השפה הייחודית שיצרת ואמצת בכשרון רב, את השקפותיך החברתיות – פוליטיות, את העדפותיך המוזיקליות הקלאסיות הכוללות בין השאר את שוברט, בטהובן וסמטנה, את להט תיעוד העוולות בעזרת מפות ישנות וגזירי עתונים, מלאכת הקודש של הליקוט והצבירה של ידע עצום שתמיד מעורר ענין רב.
אך מעבר לכך, נשביתי בתדר נפשך הג’ינג’ית, הסוערת והמורדת שלא נחה לרגע, הדוחה, ציות לקוצנזוס וממסדיות, התמכרות לנח, למקובל ולשווה בעיני הרוב. כך היה בין השאר בעזיבתך מוקדם את בית הספר, בשירותך הצבאי, בפעילותך הפוליטית בנעוריך, בעבודותיך, בדרכים הלא סלולות ובשבילים הלא כבושים עם הקוצים, השריטות ואבני הנגף, התגנבות המחסומים והגדרות, מבלי “להקיז מעות”, שבחרת בטיוליך, למען העצמת החוויה, בסקרנות ובתאווה לנעלה ולנשגב .
לא התעסקת בשטויות ובדברים בטלים לטעמך ובשיחות סרק נימוסיות. בכל רגע מאז הטיול הראשון שלך ברגל לבד מכפר אתא לקרית טבעון , תמיד היית מוכן מיידית לצאת לדרך, או שהיית כבר בדרך. תענוגות החיים ואביזרי הנוחות בהם אנחנו לעיתים משתבחים ומתגאים לא היו בהעדפותיך. בחרת בצמצום החיים ללא תלות באף אחד! גם טרחת לא להישאר חייב, אלא תמיד לדאוג שהצד ממנו אתה מקבל בנושאים החשובים לך גם יפוצה על מוכנותו לתרום להרפתקאותיך.
ולא שהתעלמת מהצורך להיות “מסודר ומצליח”. שאיפת הוריך פיעמה בך עת היית מתגאה בנחת לה זכית בזכות רוני, נוה ונגה היקרים, וכשהיית זוכר לברר אתי אם יש ברכה “בורגנית” בעיסוקי.
אך התפקיד ששמרת בבילעדיות לעצמך היה אחר. אותך לא יתפסו כבול לגינוני בורגנות והנאות חיים ריקות. בכל רגע היית קל תנועה, בדרך לעוד גילוי ולעוד חוויה במרחבים.
לא מילאת את תפקיד “הילד המוצלח”. נשאת בלבך את כאב האכזבה שגרמת לאביך כשסברת שבעטיה אולי נפטר בדמי ימיו. לא הסכמת ללמוד שפות שכה היו חשובות לו (ידע לפחות שבע שפות) ולא התמדת עם לימודי הכינור. לא מלאת תפקיד, שאי אפשר למלא, התחליף המנחם לשני ילדיו של אביך.שנרצחו עם אמם באושוויץ. אך המצווה שקיימת הייתה גדולה לאין שיעור.
עולה בי זכרון הסיפור החסידי על הבעל השם טוב שהונחה ביום כיפורים אחד, להתארח אצל מי שעתיד להיות שכנו בעולם הבא, בגן עדן. לחרדתו נוכח שמארחו חסר הסבלנות לא רק שלא מקיים שמץ מצוות הלכה, עסוק היה במרבית היום הקדוש בזלילה ובליסה נמרצות. רק בצאת החג, למד על רצונו של אותו אדם שלעומת הלהבה הקצרה שדלקה כאשר הגויים הבעירו את אביו, שאם כך יעלה גם בגורלו, תבער האש הענקית מקצה עולם אחד למשנהו, באור שיזעק על הרוע והאכזריות שקיימת בבני האדם. (וסיים הבעש”ט: הבנתי לגביו, אך במה זכיתי אני להיות שכנו?).
כך אתה חמליהו, במאמץ אילאי, עם כל אי הנוחות שלך ושל הסובבים אותך, לא הסכמת “לעבור לסדר היום”, ולא היית מוכן להיגרר ולהישלח במסילות ממוסדות ומסודרות למקום של גורל מר. אותך, האדם החופשי, לא ימצאו כלוא במקומו והמום מהפתעה, כצאן לטבח.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים (קהלת פרק ג’ פסוק ה’)
בוודאי קשה היה לך להשלים עם מחשבת התגברות התלות הצפויה בערוב חייך, בזקנה. התחלת לאסוף את האבנים כמביא את המרחבים אל סף דלתך, האבנים שיהיו לבסוף מונחים על קברך.
ולבסוף, בעצב רב, נאלצת, איש אנטי ממסדי שכמוך, להגיע למוסד, הבית הטוב בית הזית, ולצערי הגדול, מוקדם מדי גם עם זה “הסתדרת”. כבר לא נזכה ביחד, בחייך, לחזות בפלאי הטבע, ובנחלים השוצפים בחורף הזה ולא במה שהבטחתי לך שתזכה לחזות בהסכמים אנושיים, הוגנים לכל בני הארץ הזאת.
נגעת בלבבות קהל גדול של אנשים שפגשו בך או שמעו אודותיך, כשזרעת בקרבם זרע של תשוקה פראית לעולם ללא גבולות חברתיים כובלים.
היה שלום ונח בשלווה במרחב אינסופי ללא חוקים ועוולות, ואני, אשאר, עם השראתך שלא תימחה כל חיי.
צביקה אפל
10/2/2020