חמליהו פרוסט

חמליהו (שלמה) פרוסט

1947 – 2020

 

חמליהו כתב בעזרתי את פרקי חייו כשזכרונו התחיל להאבד ב- 2009.
העלנו את הכל לאתר אינטרנט ב 2014, העוסק בסיפורי חיים, אתר שצביקה אפל חברינו בנה.
על תהליך הכתיבה חמליהו אמר: “תמיד אהבתי להתרפק על העבר. כל העיסוק בחיי הפיח בי רוח חיים”.
ואני, רוני, מוסיפה עוד – זה תרם לאכפתיות ההדדית בין שנינו ונוכחתי כמה חמליהו יקר לי.
הוא כתב:
הורי עברו את מלחמת העולם השנייה. אמא, יחד עם אחותה הלן, התחפשו לנוצריות ועבדו כתופרות בבודפשט. אבא איבד את משפחתו שניספו באושוויץ ושרד את צעדת המוות, עד הגיעו של הצבא האדום. הוא ראה את הרוסים כמי שהצילו אותו ולכן האמין בהמשך בדרכי הקומוניזם.
לאחר המלחמה אבי חזר לפראג והשכיר חדר בדירתו לחנה (היא אימי). הורי הכירו ובנו משפחה חדשה. אני נולדתי בפראג בתחילת האביב 30.3.1947, וכשהייתי בן שנה ותשעה חודשים נולדה אחותי סוניה – בפראג. ב-1949 הפלגנו באוניה לארץ ישראל. הועברנו למעברת שער העלייה, ומשם למעברה בקרית שמואל, שם גרנו בצריפונים. את השלג של שנות החמישים אני זוכר שם. הייתה לי משאית אדומה עם כף ואני העמסתי שלג על המשאית…
עברנו לכפר אתא ב-1952. בגלל שאבי היה במפלגה הקומוניסטית היה זה אך טבעי שאני אהיה בתנועת הנוער “בנקי” (ברית הנוער הקומוניסטי בישראל) שם יצרתי קשרים עם חברי מפלגה ערבים כמו סלם ג’ובראן ומחמוד דארוויש. במפלגה נחשפתי לכאב הערבים על הגירוש מכפריהם ופיתחתי את עמדותי הפוליטיות.
אבא אהב מאד מוזיקה קלאסית. כשהייתי בן 5 התחלנו בלימוד תווים ונגינה בחלילית, אבי ואני. מאחר שאבי איבד את אשתו הראשונה וילדיו – הוא חש מחויבות לתת לי וגם לאחותי את המקסימום. היו לו תקוות שאהיה כנר מצליח. אחותי ביקשה פסנתר כנף ולמרות שזה עלה הון אבי קנה לה. לא יצא ממני כנר גדול אך ספגתי השכלה מוזיקלית רחבה ואני מכיר תודה לאבי על העולם שפתח בפני.

אני מוסיפה: המוזיקה פרטה על נימי נפשו העדינים ביותר של חמליהו לאורך כל השנים.
קטע מתוך אחת היצירות שנגעו מאוד לליבו, השלישיה של שוברט.
֎ ֎

אבי, היה שנים רבות חולה לב, והוא הלך לעולמו בהיותי בן 16. פטירתו הייתה לי מהלומה קשה – למרות אשפוזו בבית חולים לא שערתי שהסוף קרב. לאחר פטירתו הייתי מופנם, מתבודד ומביט הרבה בכוכבים.
בתחילת שנות השישים, כנער מתבגר, התחלתי להרחיב את אופקי והאתגר שעוד עמד להתממש היה הליכה רגלית מביתי שבכפר אתא – לטבעון, עם מפה רגילה בקנה מידה 1:100,000. העזתי ללכת לטבעון, וחזרתי הביתה בטרמפים. הטיול הזה פתח לי נתיבים מרתקים ומהנים, ונופים חדשים. לאחר מכן עבדתי במדידות. לא עניינה אותי עצם העבודה, אבל השהייה בחוץ והנדידה בין הגבעות ריתקה אותי מאד. התשוקה שלי להכיר את הארץ גברה מיום ליום.
באחד מהטיולים של החברה להגנת הטבע לכוכב השחר, נלכדתי בקסמיה של עלמה. נמשכתי למבטיה. לשקט שקרן ממנה ולמנגו שחלקה עמי ברוחב לב. בנסיעה חזרה באוטובוס כבר ישבנו יחדיו. היא ספרה לי על חוויותיה מהטיול הגדול שעשתה בהודו ובמזרח וכן על לימודי הביולוגיה באוניברסיטה. הסקתי שאין לי סיכוי לבנות קשר עם אישה משכילה כ”כ. אומנם הבטחתי להציע לה טיולים בהמשך, אך נמנעתי מיצירת קשר מפאת חשש לסירוב ודחייה.
כעבור כחצי שנה בשבוע הספר העברי עמדתי בדוכן של החברה להגנת הטבע ופתאום רוני הופיעה. מיד הצעתי לה מפות בהנחה וספרתי שאבדתי את הפתקתק עם הכתובת שלה. (פתקתק זה היה טמון בכיסי כל העת). מאז לא הרפיתי, הצעתי טיולים והיא נענתה. ב- 9.9.1985 התחתנו בכברי, בגינה הייחודית של ההורים של רוני.
נדבך חשוב בהרגשה שלי בכברי היה שההורים של רוני אשתי היו ממייסדי הקיבוץ. הערכתי מאד את השלווה הנינוחה, היסודיות וההתמדה של אבא של רוני, אליעזר. זה נתן לי הרגשה טובה להתחבר למשפחה מבוססת ושקטה. היה מרתק להיות קשור לשורשים של ראשית הישוב העברי של העלייה השנייה בראשית המאה ה-20 דרך אמא של רוני, חוה בת למשפחות בצר ושטורמן הענפות.
זכיתי במפעל הפיס – ברוני אשתי – שמלווה אותי כל השנים בהרבה התמדה ואהבה. בסבלנות אין קץ על אף שיגיונותיי.
בקיבוץ עבדתי במטע האבוקדו. אחר כך עברתי לעבוד בכבירן כפועל ייצור, לאחר מכן חזרתי לאבוקדו, ועבדתי במפעל ריאון בחממות. אף אחת מהעבודות לא ריתקה אותי, עשיתי את אשר אומרים לי והשתדלתי לעמוד בדרישות שדרשו ממני. בקיבוץ היוויתי מקור ידע להמלצות על מסלולי טיולים. התאים לי יותר הקיבוץ של פעם, בו אכלתי בחדר האוכל כמה שרציתי והדברים היו פחות ממוסחרים.
נוה ונגה ילדיי. אני מאושר בילדיי שמצליחים הרבה יותר טוב ממני וסומך על שיקול דעתם. חבל לי מאוד שהורי לא זכו להכיר את ילדיי, אני משוכנע שהם היו מאושרים להכיר אותם. את אשר חסרתי – ילדיי השלימו טוב ממני, בלימודים, בחריצות ובהתמדה. נגה נישאה ליונתן ונולדו שני נכדים: נטע ואמיר. נוה נישא למיכל והם ממשיכים במסלול האקדמאי בסן-דייגו.

פילוסופיית חיים שלי היא חוכמת ההשרדות
“מקסימום חוויות במינימום התחייבויות”.
“אני זן ונס”.
“אם אפשר לעבור מבחן ב 6 – למה להתאמץ לקבל 10”.
“המקדים נום משכים קום”.

לסיום מילות הוקרה לדינה צ’רטוף ולכל צוות בית הזית בקיבוץ שומרת על הטיפול המכיל והחומל בחמליהו בשבעת החודשים האחרונים.

 

משפחה וחברים נפרדים מחמליהו:

סגור לתגובות.