שבעה דברים מכוסים – אהרן גלצר

 

לפני כמה ימים, כאשר קראתי את השורות הבאות מתוך התלמוד הבבלי, עלה לפניי זכרו של דודי, רן: “שבעה דברים מכוסים מבני אדם אלו הן יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ואין אדם יודע במה משׂתכר ומלכות בית דוד מתי תחזור ומלכות חייבת מתי תכלה” (תלמוד בבלי פסחים נד ע”ב).

דברים רבים נסתרים מבינתנו, אך דומה שדווקא שבעת הדברים המנויים כאן מתארים את רן ואת קורותיו היטב.

יום המיתה – האדם אינו יודע את עתו. רן נפטר צעיר, טרם זמנו. שנה לפני יום מותו איש לא היה משער שכך יתרחש. גם כשנתגלתה מחלתו לא היה מי שישער שכה קצרים הימים שנותרו לו. רק בימים האחרונים לפני מותו התחלנו להבין שנגזרה גזרה.

יום הנחמה – הצער על מותו של רן מלווה אותנו, משפחתו וחבריו. מתי תבוא לנו נחמה? במסורת היהודית מקובל לומר בבית האבל “המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים” או “תנוחמו מן השמים”. מהי אותה “נחמה”? “נחמה” אינה שכחה ואינה הדחקה, אלא השלמה. הצער ממשיך ללוות את המתנחם, וכי אפשר אחרת? אלא שככל שחולף הזמן הכאב הנוקב מתעמעם ונמסכת בו מידה של התפכחות, של הבנה. במילותיו של המשורר אלי הירש: “מַה שֶּׁהָיָה כְּאֵב עַכְשָׁו מִלִּים נִשָּׂאוֹת בְּרוּחַ הוֹמָה”. על כן, איני אוהב את האיחול המודרני “שלא תדעו עוד צער”. האדם הוא יצור למוד צער, “אָדָם לְעָמָל יוּלָּד”, אך ביכולתו להִנָּחם על שאירע, להשלים עם כך שהחיים ארוגים מטוב ורע, וצחוק ובכי משמשים בהם בערבוביה, “וּפְנֵי שִׂמְחָתָהּ עַזּוֹת וַחֲזָקִים לְעֻמָּתָן פְּנֵי תּוּגָתָהּ” כדברי אלתרמן.

עומק הדין – בן מסור לאמו, אב אוהב, סב צעיר הלך לעולמו. בדרך העולם הורים אינם קוברים את ילדיהם, וילדים אינם מתייתמים בגיל כה מוקדם. מה מעט זכה לשחק עם נכדיו שכה אהב. וודאי היו לו תכניות רבות לגיל הפרישה לגמלאות ואלו לא נתמלאו. ואנו תוהים היאך? מדוע? דין נגזר משום מה, ואנו איננו יודעים למה. איננו מבינים…

אין אדם יודע מה בלבו של חברו – דרכם של אנשים שפיהם וליבם אינם שווים. כאשר אנחנו משוחחים עם אדם איננו יכולים לדעת מה באמת עובר בליבו. על השפתיים נישאים דברי שבח והלל, ובפה חירופים וגידופים. רן היה גלוי לב. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה כתבתי ל”דף לחבר”. עסקתי בחג החנוכה ובמשמעותו בקרב המגזרים השונים בחברה הישראלית. רן לא היסס ופרסם את הרשימה, אך לא נמנע מלציין בצִדהּ שהוא חלוק על מה שנאמר בה. ישר שפתיים וגלוי לב.

אין אדם יודע במה משׂתכר – פרנסתו של רן לא הייתה קלה. מטבע הדברים איני מכיר את כל גלגוליו במקומות עבודה, אך בפרק זמן של מעט יותר מעשרים שנה אני זוכר אותו כעיתונאי ב”דבר”, כעורך “דף לחבר”, כשומר בכניסה לקיבוץ, כתלמיד בקורס מבקרי פנים וכעובד בריאון. למרות הטלטלות הללו לא זכור לי שרן התלונן על הקשיים ועל מעברי העבודה התכופים. עבד ושתק. “איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו” (בבלי ברכות טז ע”ב).

מלכות בית דוד מתי תחזור ומלכות חייבת מתי תכלה – רן לא לקה באסקפיזם הפושה בנו. הוא תמיד עסק בפוליטיקה ובשאלות חברתיות. בימיו ב”דבר” כתב על ענייני כלכלה, היה חבר מסור ומעורב במפלגת העבודה, ועד כמה שזכור לי ריכז לתקופה מסוימת את הוועדה הפוליטית בכברי. לרן היו עמדות מוצקות, ברורות ומושכלות, והוא תמיד נלחם, לפי הבנתו, בשלטון רע ושאף להקים את עולו של שלטון נכון וראוי.

אין לנו עסק בנסתרות, אך ישנם דברים רבים אשר מסורים בידינו, וברצוני לנסח אותם בהשראת השורות שבהן פתחתי: “שבעה דברים נתונים לבני אדם. אלו הן: מה יעשה עד יום מותו, והיאך יתנחם, והיאך יעמוד לדין, ואדם יודע כיצד לגלות לבו לחברו, והיאך ישׂתכר באמת, והיאך יחזיר צדק לארץ והיאך יבער את הרע”. רן זכה לפעול רבות במה שהיה נתון בידיו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

 

אהרן גלצר