אח גדול – שי.
מנסה לדלות קטעי זיכרונות, טיול לואדי זלק כשהייתי ממש קטן, עבודה בבננות יחד כשקצת גדלתי. איזה ביטוי שהיית נוהג לומר והצחיק אותי אבל אינני זוכר מהו (רק טון הדיבור שבו השתמשת נותר בזיכרוני). מה שזכור לי היטב הוא שבהיותי נער לקחת על עצמך לדאוג לחינוכי הפוליטי. באותם שנים האמנת במשנתו של “חוג אורנים”, כמה התרשמתי מאותה תורה סדורה ומסבירת כל, חלוקה ברור ל”טובים” ו”רעים” שאין לערער עליה.
ואחר כך, האהבה שהרעפת על ילדיך: אני זוכר את לואה בת 4-5 מתרוצצת מסביבך, אני שואל מאיפה יש לה את כל האנרגיה הזו, ואתר מסתכל עליה בחיוך אוהב ואומר “היא מוצצת את כל האנרגיה מאבא שלה”. ושנים אחר כך, כמה גאה (ונבוך) נראית בחליפה בחתונתה של לואה.
אני מביא את ציפי לביקור ראשון בקיבוץ, והיא אומרת איך שרן ודוניה ישר מהתחלה קיבלו אותה ונתנו לה להרגיש חלק מהמשפחה. ושיחת הטלפון שבה בישרת לי על גירושיך, כשכבר הייתי בארה”ב. את המילים שכחתי, אך לא אשכח את התדהמה, דוניה ואתה תמיד נראיתם בעיני הזוג המושלם.
והשנים חולפות, הביקור שלך אצלנו בבית יחד עם אמא, כשילדי היו קטנטנים. הביקורים בארץ, עם ארוחות הערב של יום שישי והחידון של “הארץ” שכל כך אהבת. ותמיד ידענו שאמא לא לבד, אף פעם לא סיפרת לנו, ורק מאמא היינו שומעים (לפעמים אחרי דבר) שרן לקח אותה לרופאים, ועזר לה בצורות שונות.
ופתאום המחלה הארורה הזו, עוד שיחת טלפון אחת כשכבר ידעתי שאתה חולה אבל עוד לא ידעתי עד כמה, ואתה מבטיח שאתה שומר על רוח איתנה.
ועכשיו אתה אינך ונשאר חלל גדול. שלום לך אחי, אהבתי אותך אפילו אם בעיקר מרחוק.