מאז שאני זוכר את עצמי בתור ילד קטן לאבא שלי תמיד היה חשוב לחזור ולומר שהוא אוהב אותי. האהבה הזאת הייתה נראית לי מובנת מאליה מעצם הקשר שלנו בתור אב ובן, ולעיתים אף מביכה כשכללה נשיקות וחיבוקים בפומבי.
סביב כל התהליך של התפתחות המחלה אצל אבא התעוררה בי סערת רגשות שהיתה לי חדשה אך לא מצאתי את הרגע לעצור ולתת את הדעת על מה שעובר עלי. רק עכשיו לפני ההלוויה אני מוצא את עצמי מנסה להבין ולתאר במילים, שמגבילות ושאינן ממצות אף חלק מכל הרגשות, את התחושות והמחשבות שעברו עלי בחודשים האחרונים.
הקשר שלי עם אבי לא היה קרוב במיוחד בשנים האחרונות. היינו מתראים פעם בשבועיים בסופי השבוע והחגים כשהייתי מגיע לביקור בקיבוץ ומיעטנו לשוחח בטלפון רק לכמה דקות קצרות בשבוע. אולם, אבא היה דואג לוודא כל שבוע אם אני מגיע ולתכנן בהתאם ארוחת ערב מפוארת בשישי. ולא שכח כמובן להזכיר כמה הוא אוהב אותי.
עם הופעת המחלה התחלנו לשוחח ולהפגש לעיתים תכופות יותר ויותר, ופתאום גיליתי את הקשר שקיים בינינו סביב הצורך ההולך וגובר בעזרה, והתמיכה הבלתי פוסקת מצד אנשים רבים וחדשים שהדגישה את היכולת הייחודית של אבא ליצור קשרים.
בתקופה זו היו רגעים רבים של קושי בהסתגלות וקבלה של מגבלות פיזיות חדשות מצד אבא ואת הקושי שלי בהבנה של רמת הצורך שלו בעזרתי ותמיכתי. החלתי לחוש דאגה וחשש אשר לוו בפחד ולעיתים חרדה, אך ללא תחושה של הקרבה וויתור משום שכמו אהבתו אלי תמיכתי נראתה לי מובנת מאליה. היו רגעים של דכדוך ועצב ולקראת הסוף תחושות של תסכול, כעס וחוסר אונים ביכולתנו לתרום ולסייע לאבא, אך עדיין היו לי אופטימיות ותקווה.
היום לפנות בוקר, עם ההודעה על מותו בבית החולים, תחושות העצב, הכאב המועקה והיגון נמהלו בתחושה של ייאוש, סוף המאבק למען אבא.
בזמן הקצר שהיה לנסות ולעכל, את מה שהיה כנראה צפוי אך בכל זאת חמק מהכרתי, התחלתי להבין שכל הרגשות הללו נבעו מאותה האהבה שהייתה נראית מובנת מאליה אך מסתבר שהייתה זקוקה למשהו כזה שיעורר את עוצמת הרגשות והתחושות כדי שאתפוס את מהותה.
01.10.2015
כתב: גל