עליזה בדמור
1924 – 2005
קורות חייה
עליזה נולדה ב18.10.1924 בהמבורג- אלטונה שבצפון גרמניה. היא נולדה כבת שניה לאחר אחיה משה, כשהיה בן שנה, להורים אדית ואריך בוכהולץ. כשנתיים וחצי לאחר הולדתה נולדה האחות הצעירה, רותי. הוריה היו ציונים והשתייכו לתנועת ה”בלאו וייס”. אביה ניהל בית חרושת לרהיטים, בשיטה חדשנית, בו העובדים היו שותפים, והמשפחה היתה אמידה מאד.
בשנת 1932, כשהיתה עליזה כבת שבע, התאבד אביה, ומיד לאחר מכן עלתה האם עם שלושת ילדיה לישראל, והשתכנה בתל אביב. בתל אביב קלטה אותם קבוצת חברים ממשפחות יקיות, שהיו יחד אתם בתנועת ה”בלאו וייס”. הם השתקעו ברחוב בן יהודה והאם בנתה בית דירות שבאחת מהן גרה המשפחה. עליזה ואחיה החלו ללכת לבית ספר פרטי, “שלווה”, בו למדו בשיטות מתקדמות ובכיתות קטנות. בתקופה זו התפרצה מחלת השחפת אצל האם והיא נפטרה בשנת 1936, כשהיתה עליזה בכיתה ו’, עוד לפני שמלאו לה שתיים עשרה. שלושת הילדים הועברו למשפחות של חברים, רותי ועליזה למשפחה בתל אביב ומשה למשפחה בירושלים.
בכיתה ה’ הצטרפה עליזה לתנועת “המחנות העולים”, שהפכה להיות ביתה האמיתי. בסוף כיתה ח’ עברה משפחתה המאמצת לפרדס חנה ועליזה שלא הסכימה לוותר על התנועה, חזרה לאחר זמן מה לתל אביב וגרה מאז לבדה, בחדר שכור בדירה, ולמדה בבית ספר “תיכון חדש”. שם קשרה קשרי חברות שנמשכו לאורך חייה, עם מדריכיה בנימין וציפורה גלעד, עם משה’ל מחפציבה ועם דליקה ידלין. בשנים אלה התגלתה אצלה מחלת כליות חריפה, שגרמה לאשפוזים תכופים בתל השומר, שם נקשרו יחסי ידידות עמוקים וממושכים בין עליזה לבין רופאה האישי, פרופסור שיבא.
עם סיום הלימודים, ב-1942, הלכה הקבוצה להכשרה ביגור וכשנבחרה בית הערבה כיעד ההגשמה, הוחלט שעליזה תלך להיות קומונרית בתנועה. לאחר שלוש שנות הדרכה, נאלצה לוותר על חלום בית הערבה וחזרה ליגור עקב מחלת הכליות שלה וסכנת ההתייבשות בחום של בית הערבה. ביגור חיה עליזה עשר שנים, שבמהלכן החלה לפתח את הקריירה החינוכית שלה, בחינוך חברות נוער, כשחינכה חברות נוער של ניצולי שואה. באותן שנים היא גם למדה הוראה בסמינר בית הכרם בירושלים. היא הצטרפה ל”הגנה” וחוותה על בשרה את אירועי “השבת השחורה”, אז נאסרה יחד עם חברי יגור וישבה ברפיח כמה שבועות.
בשנת 1952, לאחר פינוי בית הערבה והקמת כברי, שכנעו אותה חבריה מהתנועה, להצטרף אליהם לכברי ולסייע להם להקים את בית הספר המקומי. בכברי קבלה עליזה לחינוך את קבוצת “רגבים” , שהורכבה מבת קיבוץ אחת וילדי עליית הנוער שהגיעו ברובם, ממשפחות של עולי ארצות ערב. לאחר מכן חנכה עליזה כיתות רבות, נוספות, פיתחה את הוראת הספרות ואת הוראת השואה בבית הספר התיכון והיוותה אחד מעמודי התווך של בית הספר במקום.
ב-1955 נשלחה עליזה לסמינר הגבוה באפעל, להשלמת השכלתה הקיבוצית והכללית. ב-1956, לקראת סיום הלימודים, ילדה את נריה וחזרה לכברי . בשנת 1962 ילדה את אילה. בשנים אלה לימדה וחינכה בבית הספר התיכון וייסדה את “החוג לספרות” , בו למדו חברי הקיבוץ יצירות נבחרות בהנחייתה, חוג שהקנה לה אוהדים רבים.
ב-1974, סיימה עליזה את העבודה בבית הספר ועברה לשמש כמפקחת בעליית הנוער. בתפקידה זה לוותה הכשרות נוער וחברות נוער בקיבוצים ובפנימיות. בהמשך הקימה בעליית הנוער את המרכזייה החינוכית וניהלה אותה. עם יציאתה לפנסיה, באמצע שנות ה-80 הצטרפה לצוות של בית לוחמי הגטאות והיתה ממקימי המרכז הלימודי, בו התקיימו סמינרים רבים לסטודנטים להוראה, לתלמידי תיכון ולכוחות הביטחון.
בשנת 1983 חזרו נריה וטל לכברי, ונולדו נכדותיה הראשונות, נעם, בשנת 1985 ואחריה, ב-1988 יעל. בראשית שנות ה-90 חזרה עליזה לכברי ועבדה ב”עדירן” ואחר-כך ב”טבע עץ”. בשנת 1993 עזבו נריה וטל את כברי עם בנותיהם ובשנת 1997 חזרה אילה לכברי, עם דני בעלה. בשנת 1998 נולד לאילה ודני, אור, ובשנת 2000 נולדה עמר. בשנותיה אחרונות הצטרפה עליזה לפעילות בותיקון ונקשרה מאד לשני נכדיה הקטנים, אור ועמר. באוקטובר 2004 חגגה את יום הולדתה ה-80 עם המשפחה הרחבה ועם חברי וחברות כברי. עליזה נפטרה ב-18 במאי 2005 ונקברה בבית הקברות היפה של כברי. הקיבוץ שהיה ביתה האהוב.