20.6.48
לאבא אמא איתן היקרים שלום!
לפני שעות מספר חזרתי מסדום אשר לשם נסעתי בכדי לשמוע את קולכם דרך המשדר, ועודני נמצאת תחת השפעתו. חבל שהשיחה אינה יכולה להיות חופשית ואי אפשר לאמר כל מה שרוצים. שמעתי את קול אבא בהתרגשות כזאת שבקושי בכלל דברתי. אך לאחר רגעים נוכחתי שאינני יחידה אעפ”י שהתרגשות של בחורה אינה דומה להתרגשות כבושה של בחורים. אפילו שרה רעדה כולה כשדברה עם אבא. חבל שהוריה לא באו. חוויות כאלה עברו ודאי גם על אבא. כל מי שהיה ליד המשדר התפעל מהשקט הנפשי ודברי ההיגיון שדבר אבא לעומת האימהות שהמשדר לא הצליח לטשטש את התרגשותן. ודאי צחקתם על זה ערב שלם. אני מתפלאה עד עכשיו שאיתן לא היה שם. הייתי בטוחה שהוא יגיע, כמו שתמיד הוא מצטיין בבלבול ראש ולבסוף מצליח. למה לא באת – איתלה?
ועכשיו כיוון שנרגעתי התחיל תוכן דברי אבא להתבהר והתחלתי מהרהרת בהם וזה בעצם שהניע אותי לכתוב.
כתבו לי מיד פרטים על ירושלים, מה איתם ואיך הם עברו את כל הסיוט. אבא! רציתי לשאול אותך במשדר איפה אתה עובד עכשיו. אבא כתוב. ובכלל במכתבכם לא כתבתם לי שום דבר, כפי הנראה מפני שחשבתם שבקרוב אבוא, אבל אין לזה סיכויים ולכן הכול הכול תכתבו.
אצלי אין חדש. החיים מתנהלים כסדרם. לבחורות יש כאן ערך רב. אינני יודעת מה היה המצב פה לולא הן. גם זה מחזק מאוד את הדעה שאין לטוס מפה. סדום מנצלת יפה את האווירונים בשעת ההפוגה. הצליחו להוציא מפה למעלה ממאתיים איש שתפקידם היחידי היה פה האכילה. והדאגה להם הפריעה בשעת ההפצצה עד כדי כך שהחליטו להוציאם מפה ולא להתנסות איתם שנית. פשוט רוַח בסדום ע”י טיסתם. ובכלל התחילו דואגים לנו. שלחו לנו ויטמינים מפני שמרבית האכילה פה קטניות ושימורים. גם מכונת קול-נוע וסרטים הגיעו. הכוונה היתה אמנם טובה, אבל המכונה התקלקלה עוד לפני שהספיקו להסריט אצלנו.
הערבים מתנהלים כמעט רובם ברוב עניין. יש תקליטים, שיחות, שירה בערבים, בפרט כעת בלילות ירח מוצאים כל מני נושאים להרמת מצב הרוח. למשל הערב תתקיים מסיבה לזוג צעיר מחברי ההכשרה שלנו שנכנסים לחדר משפחה.
לפני ימים מספר בא יוסקה רבינוביץ ממזכירות הקיבוץ המאוחד. נלוו אליו אחת מהבחורות משפיים ושני חברים שהיו בתל-אביב. החברה ספרה לנו בפרוטרוט על המצב בשפיים, על אופן היקלטותן שם מאלף ועד תו. התקיימו שני ערבים לדיון על עתידנו, דיון שנמשך עד מאוחר. הוחלט בסופו שאנחנו נשארים פה ומתגייסים, לעומת דעה אחרת שתוכניתה אמרה: יציאה מכאן ויצירת בית ארעי עם הנשים והילדים. לא אבוא לפרט את הדיון, אבל ההחלטה נתקבלה ברוב דעות ונימוקים כבדי משקל לדבר.
התקיים עוד ערב בו מסר יוסקה רבינוביץ על הנעשה בארץ. הדבר היה חשוב מאוד כיוון שאנו מנותקים ניתוק גמור מהעולם, מלבד האווירונים שבאים פעמים אחדות ביום ומביאים פרודוקטים ודרישות שלום מהעולם הרחב.
ימי עיון אלה הרימו את המתח והעמידו אותנו על בסיס. עד עכשיו התעסקו בוויכוחים יומם ולילה על העבר העגום וחפשו וחטטו במי האשם ומה היינו צריכים לעשות, אם לעזוב את בית הערבה או להילחם שם. נתגלעו לפעמים מריבות והטלת אשם בפרט זה או אחר. אנשים פחות חושבים ובעיקר חיילים לשעבר נתפשו למשחק הקלפים. התמרמרות נוספת. כמובן שאין להביא בחשבון את הצעירים כלומר אנחנו, חברי ההכשרה לשעבר, איננו כה אובדי-עצות והדבר מובן – סוף סוף אנחנו צעירים ועוד בכוחנו לבנות בית, ובכלל אין להשוות את מצבנו, סוף סוף לא השקענו כשם שהשקיעו חברי בית הערבה עשר שנות עמל והקריבו את נעוריהם לבנות על האדמה העיקשת בית. ואכזבה כזו יש בה כדי להביא ייאוש גדול.
זה היום השלישי בו אני ממשיכה את המכתב. את הנכתב כתבתי בשני ערבים. נו, בערב זה אסיים את מכתבי. גם היום הגיע אלינו אורח מהקיבוץ המאוחד – אהוביה, ושוב ערב בעל תוכן.
נתתי לכם תמונה ממצה (תמציתית!) (?) על חיינו כאן אעפ”י שלו רציתי לכתוב פרטים הייתי יכולה לכתוב ספר.
הביאו לנו משחקים ממינים שונים. נעשיתי לעת זקנה משחקת שח-מט. אין להגיד שאני מצטיינת במשחק, אבל ישנה התקדמות ובעיקר סיפוק.
קיבלתי לפני כשעה את מכתבכם ושמחתי שמחה רבה. בכלל, כל מכתב שמגיע הנה גורם קורת-רוח רבה. ואני מרגישה חובה לעצמי להזכיר שוב, אמנם צר, אבל לא אגיע בזמן הקרוב הביתה אלא נזדיין בסבלנות. זה לגבי הגעגועים. לגבי התנאים, לפי המכתב תסיקו מסקנה שאני מרגישה טוב וסכנה ישנה כאן פחות מאשר בנקודה אחרת בארץ. נו, אסיים סוף סוף את המכתב הארוך.
אשאיר חומר לבא אחריו.
אנא כתבו לי הכול על הנעשה. סוף סוף אינני יודעת שום דבר. דברים שאצלכם רגילים ושגורים בשבילי הם סתומים לגמרי. מה עם המשק, השכנים, הלך הרוחות ברעננה בכלל, הקרובים, המכרים, איתלה?
צר לי מאוד על כל התקלות שהרעו לך בזמן האחרון. כתוב לאחותך איך קרה הדבר. האם הבאת זאת מהמחנה שהיה לכם? ובכלל, כתוב לי איך היה המחנה ואיך בתנועה ובבית הספר ובכלל סוף סוף אתה כבר מבוגר ורואה יותר ומבין יותר בחוויות הארץ והעולם. ושוב אני מבקשת לכתוב לי איפה עובד אבא, מה שלומו. אגב, אולי הגיעו פרטים על הירושלמים. מיד אכתוב גם לשם מכתב.
יש לי כאן שתי לירות שאין לי ממש מה לעשות בהם ולכם יביא תועלת והנה אשלח לכם אותם.
נאלצת לגמור מחמת הרצאתו של אהוביה. אני מסיימת את המכתב בשלום ונשיקות.
שלכם מרים
- כרגע חיפשנו את הכסף. בארנקה של שרה 6 לירות והן אבדו – מילא.