את מרים הכרתי עוד בבית הערבה כמו את כל ה”מעוזניקים”, אך רק כשעלינו לכברי הכרתיה יותר מקרוב. גרנו אז באותו צריף. זו הייתה תקופת הראשוניות וכולנו היינו קצת ב”היי”. התנאים היו קשים אך גם זה גרם להתקרב אחד לשני ולהתיידד. זו הייתה גם תקופת הרומן שלה עם ברלה וכולנו היינו שותפים להיווצרות זוג ומשפחה שבדרך.
אחרי שנה, כשבנו את הבניינים הראשונים, החלטנו לעבור לגור באותו בניין. גרנו יותר מעשר שנים בשני חדרים סמוכים ובמרפסת קטנה משותפת באמצע.
בקיץ החיים התנהלו במרפסת ובשטח הדשא שלפני הבניין. אצלם נולדו אילת ונירה ואצלנו אפרת ועירית. חיינו בצפיפות אך הסתדרנו טוב ואינני זוכר שבכל התקופה הארוכה הזאת היה בינינו אפילו מקרה אחד של אי נוחות.
הילדות היו באותם בתי ילדים והיינו שותפים בכל השמחות ובעיות גידולן.
מרים לא הייתה מאלה הקופצים בראש המחנה (אשר גם עוזבים לאחר המשבר הראשון) אך גם לא הזדנבה מאחור. הכול היה איכפת לה. היו לה דעות משלה והיא עמדה עליהן לא פעם בתוקף ואפילו בעקשנות ולא ויתרה בקלות. אך גם כשהתעורר ויכוח כלשהו, הכול התנהל בנועם ועל מי מנוחות. מרים הייתה אישה ואם לדוגמא בעיני וכך אזכור אותה.
זיאמה