לזכרה של מרים
יש דו-שיח מקובל כזה, שכאשר שואלים אדם אם הוא פסימיסט – תשובתו היא: לא, הפסימי בעיניך הוא ריאליזם. אני ריאליסט. כלומר, יש איזה צירוף, כביכול נתון, בין פסימיזם לריאליזם. ואני, אצל מרים, ככל שאני חושבת עליה ועל שנות היכרותנו הממושכות, אני רואה כקו אופייני – ריאליזם אופטימי. מצד אחד, נטועה כולה במציאות, בעשייה, ומאידך, כל הזמן במהלכים של שיפור המציאות. ולא מתוך אי השלמה שיש איתה מרירות, אלא דווקא ביטחון. ביטחון שאפשר לתקן, שהאדם במחשבתו ובמעשיו מיועד לתקן. כשאני חוזרת וקוראת בגיליונות הדף לחבר, דברים שכתבה תוך כדי נשיאה בתפקידים – תפקידים שמלאה בחן ובנינוחות ולא בהרגשת עומס – ריכוז הגיל הרך, מחסנאית בגדים, ועדת חו”ל, גיליתי מין קו משותף כזה – למלא תפקיד תוך כדי מחשבה יוצרת של שיפור ותיקון. הרחבת מבנה בגיל הרך והתאמתו לתפקוד טוב יותר; רכישת אביזרים למחסן לניצול טוב יותר של השטח ולשיפור השירות; תקנון נסיעות חו”ל שיש בו הרבה היבטים חברתיים וניסיונות להתחשבות בפרטים יחידים, וזו גם הגישה לחברותה במזכירות, כ”חברה בלי תיק”. אבל גם בקטנות, בעדירן, תבנית שאינה מתפקדת, מרים ביד אמונה ובטוחה, חותכת, מתקנת, משפרת ומחזירה לשימוש.
האופטימיות קיבלה צבע נוסף בעשייה אסתטית. ושוב מין צירוף כזה של יעיל ויפה. הביטוי השלם היה אולי בתכנון הדירה המשופצת וסידורה מחדש: קביעת מקומם של קיר, דלת, וילון ורהיט. בשמחת עשייה. היה בזה איזו רוח טובה. מרים ידעה לשיר יפה, קריינות יפה, שפה יפה ועשירה שזכורה לנו מרשימה ומפזמון. כזאת פגשנו אותה גם בשבועות מחלתה האחרונים: אופטימית, נטולת אשליות ואסתטית.
תום של אהבה ארוכת שנים וגלויה, היה בהליכה היומית המשותפת עם ברל’ה לארוחת בוקר וצהריים, בהכנת מתנות הפתעה ארוזות יפה ביום הולדת וביום נישואין. כל מעשה קטן הקרין על הסביבה.
אהבת העבר הייתה אצל מרים חלק מההווה ולא בריחה ממנו. רעננה. תנועת הנוער. וכך הייתה מפליגה בעבודה ברצף של שירי תנועת הנוער, כאשר שיר רודף שיר והמילים מושרות בהקפדה וחיוך על שפתותיה.
עדירן עברה בשנים האחרונות אירועים כואבים, כשבנות דור מסוים, קונסטרוקטיבי, נבון ועשיר בעשייתו נעקרו מן החיים. מרים כתבה על גבי, ועם כל הייחוד שיש לכל אדם, יש גם משהו משותף בצוות-שבט הזה של מייסדי המפעל, וכך כתבה: “גבי היא מראשוני הצוות הקטן שהקים את ‘עדירן’. עברו שנים והמפעל גדל ובתוך תקופה זאת ידענו להכירה ולהעריכה על מסירותה, יוזמתה, תושייתה, והדחף הבלתי נלאה שלה לתקן ולשפר. הייתה חברה טובה לכולנו – – – וגם אמיצה הייתה, ראינו אותה בתקופתה הקשר ביותר נאבקת ולא מוותרת…”
ולא ידעה שגם על עצמה כתבה.
עליזה בדמור