רותי,
אחותי, אחותנו היקרה, כבר חודשים אני יודעת שהרגע הזה יגיע אבל כשהוא הגיע לא הייתי מוכנה לשבר הגדול, לכאב העצום שמתלווה אליו. מנסה לחזור,לשחזר, להזכר ועולות כל הזמן תמונות שונות ומגוונות.
עוד בהיותי ילדה אהבתי לקרוא את הספר נשים קטנות כי שם מתוארת משפחה של 4 אחיות ומאוד הזדהיתי עם הדמויות. האחות השלישית חולה וכל הזמן חשבתי שזה רק בסיפור ולא יכול לקרות בחיים האמיתיים אבל זה קרה.
הילדים שלנו צמחו וגדלו אחד בתוך השני והשניה ונרקמו ביניהם יחסית נפלאים של אהבה שמחה וצחוקים. זכורות לי בר מצוות משותפות עם צחוקים וריקודים, זכורים לי סופי שבוע מלאי כיפיים משותפים, במיוחד זכורה לי הנסיעה המשותפת של 4 האחיות לאיטליה ליום ההולדת ה60 של רותי, טיול של אהבה ושמחה כשאת משדרת לנו כל הזמן אופטימיות והסתכלות על הטוב של החיים.
גם הטיול המשותף לגיאורגיה יחד עם צביה ומיכה הייתה חוויה מיוחדת והזדמנות להנות מהיחד שלנו.
לאורך כל המחלה שידרת אופטימיות ואמרת שהכל יהיה בסדר. אני יודעת שהשנה הזאת הייתה קשה והקורונה רק הוסיפה עוד קשיים אך בכל שיחות הטלפון תמיד נשמעת ושידרת אופטימיות. אני שמחה שזכיתי להיפרד ממך ומקווה שהסבל לא היה רב כל כך. מצדיעה למיכה ולכל המשפחה על התמיכה האדירה שנתתם לרותי לאורך כל הדרך.
אוהבת וכבר מתגעגעת נירית בשם כל האחיות והמשפחה.