פגישתי הראשונה עם הדי הייתה לפני יותר מחמישים שנה בניו יורק, ואני אז ילד בן 8 בביקור משפחה בארצות הברית. באחד הערבים שאל אותי אבי אם אני מתנגד שניפגש עם בחורה נחמדה שפגשנו במהלך אותו היום. הסכמתי.
זאת הייתה תחילתה של אהבה מופלאה בין אבא שלי להדי, שנמשכה עשרות שנים.
כשהדי הגיעה לכברי היא נראתה מוזרה ויוצאת דופן בלבושה, בתספורת שלה וכמובן בכך שלא ידעה מילה עברית.
אך מהיום הראשון (ואל נשכח שהצטרפה לגבר שהיה אב ל-3 ילדים שלא דיברו מילה אנגלית) מצאה איתנו שפה משותפת ותוך זמן קצר הפכה עבורנו לדמות מרכזית, חכמה, תומכת, אוהבת ונאהבת.
כשנולדו בנותיה, קודם כרמי ואחר כך מעיין, חששתי שהן יגזלו מאיתנו את תשומת ליבה. אך לשמחתי היא ידעה לתת לנו את ההרגשה שכולנו ילדיה.
בגישתה הרציונאלית, הנבונה, המבחינה בין עיקר לטפל, ובעיקר ביכולתה למצוא את התשובה הנכונה מבלי להיות ביקורתית כלל, הפכה הדי במהלך השנים לאדם שפנינו אליו בכל התלבטות ומצוקה.
מותה משאיר חלל ענק בלב המשפחה הזאת.
ערן