רנצ’יק

 

טכס חג החנוכה והדלקת הנרות בבית ילדותינו, חרוט בליבי באווירה מיוחדת מחממת ומוארת כאשר המשפחה כולה מתאספת מידי אחה’צ במשך כל ימי החג סביב השולחן, מחשיכים את אורות הבית, מדליקים את הנרות יושבים ושרים שירי חנוכה אהובים ומוכרים, משחקים בסביבונים שעל השולחן ותוך כדי גם משחקים במשחק אהוב במיוחד אך…. אסור! –

התזת אתר מקליפות התפוזים שאכלנו על הלהבות הקטנות.                        

כל פעם מחדש  הלהבות כמו מתפוצצות לפרורי להבה קטנטנים ומזהירים וזה מהפנט!! אבל אבא לא מסכים למשחק הזה …אז מה עושים?

מחפשים הזדמנויות כשהוא לא שם לב או יוצא לרגע ואז מיד מקפלים את הקליפות קרוב קרוב כמה שיותר ליד האש, השמן האתרי מושפרץ לאש והלהבות מתפוצצות וגם נשארות שלמות

וזה קסום! ואנחנו חוגגים ומאושרים!

לא יודעת אם חוויה דומה הייתה גם אצלך כל כך חזקה, אך לימים, אחרי שאבא נפטר, לפני כ- 16 שנים, עלה הרצון לחזור למקום הכל-כך מיוחד עבורנו ונאספנו כל מי שיכול היה להגיע לטכס הדלקת נרות משותף בחג החנוכה.

אתה באופן הכי טבעי לקחת את שרביט ההפקה לאותו מפגש חנוכה משפחתי. ומאז כל שנה מבלי שמינינו אותך לכך, תמיד היית זה שמצלצל ראשון “חנוכה מתקרב” היית אומר,

“איפה ניפגש השנה?, בואי  נחלק מטלות ותפקידים” וכך עשינו.  כל אחד ידע מה להכין ואיפה חוגגים השנה.

במפגש חנוכה לפני כשלוש שנים, היינו שוב אצלך בבית, היינו רבים והיה צפוף וכמו בכל שנה מחדש עלו בי זיכרונות וגעגועים לחווית הביחד של ימי הילדות.

לאחר שנפרדנו וכבר יצאתי , עצרת אותי על המדרגות וביקשת לחלוק איתך בנסיעות בריאותיות של אמא. הבנתי את הבקשה אך עדיין לא את מה שעומד מאחוריה.

בדיעבד הבנתי שכבר אז הרגשת שכוחותיך נחלשים וביקשת שנעזור…

הספקנו לחגוג עוד מפגש חנוכה משותף אחד, בביתה של דורית בחיפה. כל אחד הביא מה שהוטל עליו כרגיל רקדנו, שרנו , הדלקנו נרות ובילינו יחד בכיף. ו…. הצטלמנו!  דורית “העמידה” אותנו צפוף צפוף שניכנס כולנו לתמונות שיהיה זיכרון של כולנו יחד….

 

 

ידענו כבר שמשהו קורה איתך, שאתה לא הקו הבריאות ומחכה לבדיקות  ולתורים לרופא אך לא יכולנו לתאר בחלום הכי שחור מה יביאו איתם הימים הבאים. 

בחודשים הבאים הלכת ונחלשת ולי לקח זמן להבין שמחלתך אנושה וקשה!! ואתה חזרת ואמרת לי “תגידי לכולם שרוחי לא נפלה, ואני לא מתכוון לוותר”!!!

אבל הריאות שלך קרסו ולא יכלו יותר לתפקד.

 הגעתי לביקור רק כמה דקות לפני שביקשת בביה”ח שירדימו אותך כי אתה לא מצליח לנשום לבד.

הספקת לעשות לי שלום ביד ואני לך, ו – זהו…..

ונפרדנו.

 

דליה טל