דברים לזכרו של רן הלוי

בשנים שגרתי בכברי אחרי הצבא רן היה חבר נפש שלי; רן גילה לי עולם אינטלקטואלי חדש ומלהיב וכשהוא ודוניה נעשו חברים ואחר כך גם התחתנו, הוא גם הפך לכמעט קרוב משפחה שלי.

רן היה זה שגילה לי את התורה של “חוג אורנים”. מי שהשתייכו לחוג, שבראשו עמד ההיסטוריון הניאו-מרקסיסט יגאל וגנר, פירשו את הפוליטיקה הישראלית בדרך מקורית ומתוחכמת למדי. על פי קריטריונים מיוחדים ש-וגנר קבע, הם חילקו את הפוליטיקאים בעולם ובישראל ל”רעים” ול”טובים”. בישראל השתייכו ל”טובים” יגאל אלון, יצחק רבין ואריאל שרון. לגבי אלון, לא היתה לי דעה, לגבי רבין הסכמתי בקלות עם החוג, אבל בעניין שרון, היו לרן ולי ויכוחים מרים. אלה היו השנים שבהן מלחמת לבנון הראשונה התבררה יותר ויותר כאסון נורא ושרון נחשב למי שאחראי יותר מכולם להסתבכות המדממת הזו. שנים אחר כך, כששרון הנהיג את היציאה מעזה, חשבתי לעצמי הרבה פעמים, שרן בכל זאת צדק, וששרון הוא כנראה מן “הטובים”. אני כל כך מצטערת שלא מצאתי אז את ההזדמנות להגיד לרן שבסופו של דבר הוא שיכנע אותי.

כשהחלטתי ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה, רן אמר לי שאני חייבת ללמוד אצל הפילוסוף מיכה שטראוס, שהיה שותף לדעות של וגנר, ואצל וגנר עצמו. שניהם היו מרצים מלומדים באופן יוצא דופן ובעלי שאר רוח נדיר ומה שלמדתי מהם, עיצב במידה רבה את השקפת העולם שלי. רן ואני השקענו שעות בקריאה של הכתבים של וגנר ושל שטראוס, תוך ניסיון לפצח את הרעיונות המורכבים שלהם שנכתבו בעברית-ייקית קשה לפענוח. המאמץ המחשבתי המשותף הזה היה עונג גדול.

אבל הקשרים שלי עם רן לא היו רק בעניינים שברומו של עולם. הייתי בת-בית במשך שנים אצל  רן ודוניה. אני זוכרת את האירוח שלהם כשופע חום ונדיבות ושמחת חיים. דוניה היתה מכינה מטעמים נפלאים, ותוך כדי אכילה ועישון של כל מיני סיגריות, בילינו אינספור שעות בשיחות אל תוך הלילה. דיברנו על מה שעובר עלינו, על הדברים השמחים וגם על כל מיני מכאובים ושברונות לב. לרן ולדוניה, זה היה מובטח, אפשר לגלות את כל הסודות, בלי לחשוש שהם יהפכו לרכילות.

          במשך 30 השנים שאני לא חיה בכברי, רן ואני התרחקנו. כשנודע לי שהוא חולה, כבר היה מאוחר מדי לחדש את הקשר המיוחד כל כך שהיה בינינו בצעירותנו. לכתו של רן מוקדם מדי הוא אובדן עצום.

אילנה ארבל