ברל’ה מספר: קרב מלכיה, 15.5.1948
קרב מַלְכִּיָה אור ליום ה-15 במאי 1948 קשור גם בשמו של חבר בית הערבה, איש הכשרת מעוז-חיים, שנפל בו באותו לילה. איך הגענו למלכיה? הגדוד שלנו – הגדוד הראשון של חטיבת יפתח (אז הייתה זו כבר חטיבה, שהייתה מורכבת משני גדודים), ובכן הגדוד שלנו ישב בראש-פינה. לאחר שהועברנו ממשמר העמק ופרצנו את הדרך לגליל העליון, התארגנו במחנה ראש-פינה הקרוי כיום “מחנה פילון”. באותה תקופה צפת כבר הייתה בידינו והיה ברור שמועד ה-15 במאי הוא שייקבע את גורלו של הגליל העליון לשבט או לחסד.
כצעד מכין לקראת ההתמודדות היה ברור כי יש לתפוס את עמדת המפתח הזאת הקרויה מלכיה – מקום בו יושב כיום הקיבוץ תחת שם זה, שכן זו הייתה אחת הדרכים המובילות מן הלבנון אל עמק קדש. יש לזכור כי באותה תקופה עדיין הייתה מצודת נבי יושע בידי הערבים, והניסיון לכבוש אותה בהתקפת בזק לילית כמה שבועות קודם, נכשל ועלה בחיי 28 לוחמים מהכשרת דפנה. רמות-נפתלי הותקפה קשות מהכיוון ההוא ולמעשה נכבשה ושוחררה שוב על ידי כוחותינו. כתוצאה ממצב זה החליט מי שהיה אז מפקד הגליל העליון ומפקד חטיבת יפתח – יגאל אלון – תוך שיקול נבון מאוד שלאחר מכן הוכיח את עצמו, שיש הכרח לתפוס נקודה זו ששמה מלכיה.
מלכיה של אותו זמן הייתה מורכבת משלוש נקודות: המשטרה, המחנה הצבאי והכפר. במחנה הצבאי הבריטי שנעזב לא שכן איש והכוונה הייתה פשוט לעלות על מלכיה ולשבת בה. הגדוד שלנו מנה כ-300 איש – כיום מונה גדוד בצה”ל שש מאות איש מעלה. הנשק שהיה בידינו היה דל: סטנים, רובים והנשק האנטי-טנקי ה”קטלני” ביותר של הגדוד היה רובה אנטי-טנקי אחד ויחיד עם 15 כדורים כשירים, לא יותר! אגב, לאיש מאיתנו לא היה ברור אם כדורים אלה ונשק זה אמנם חודרי שריון הם, שכן איש לא הכיר נשק זה בשדה הקרב. כן הייתה בידינו מכונת ירייה “בראונינג” – ואף היא לא היה ברור אם היא יורה וכמה זמן… אולם בד בבד עם ציוד דל זה היינו חדורים אמונה ביכולתנו, ובלבנו היה רצון עז. יש לציין בהקשר לכך, שהגדוד שלנו לא התמודד עד אז התמודדות צבאית שנכשל בה. כלומר, הלכנו מחיל אל חיל והמוראל היה גבוה…
וכך, אור (חושך) ל-15 במאי, עם לילה, עלינו למלכיה ולקדש נפתלי. הגדוד התפצל לשלושה כוחות. את הפלוגה שלנו, היא פלוגה ד’ הזכורה לטוב לחברי “הכשרת מעוז”, שמו בנקודת המפתח, זו “גבעת העץ”. המחלקה שלנו ישבה על אותה גבעה, ואילו מחלקתו של יהודה סלומון ז”ל התבססה בקמפ הבריטי העזוב.
זכורני אותו לילה: שקט, ללא רחשושים, נפש חיה אין – ואנו, נינוחים מעט, מתחילים להתארגן לקראת הצפוי לבוא. וכמובן – אולי בהשפעת הדומייה מסביב – איש מאיתנו לא שיער בנפשו את שעלול באמת לבוא. כלי תחפורת והתחפרות היו אמנם בידינו – מכושים ואתים – אך מי שמכיר את הטרשים של אזור מלכיה יכול לתאר לעצמו שאין מה לעשות שם עם כלים כאלה. גררנו אפוא אבנים מכל הבא ליד, הקימונו עמדות וחיכינו לאור-הבוקר. אגב, המחלקה שלנו לא התמקמה תחילה על ראש-הגבעה אלא במורד, מערבה, בכיוון הגבול הלבנוני, במטרה להיות קרובים אל ציר-התנועה של הכוח הפולש. וזאת למה? כיוון שלא היה בידינו כל נשק רחוק טווח רצינו להיות קרובים לכביש, ובאם יתפתח קרב, נוכל לקדמו בפועל ובכוח ולא להיות צופים פסיביים. אולם אך הפציע השחר התברר לנו שהמעשה שעשינו הנו שטות גמורה וחוסר הגיון מוחלט, ומיד “התקפלנו” ועלינו על הגבעה.
עם האיר השחר ממש, ניתן היה לחזות בנוף במלוא יופיו והדרו: החרמון והעצמון, נוף מרהיב עין, אביבי כל כך – והנה אנחנו רואים את כל הצבא הלבנוני נע מולנו!
וכך אנו יושבים על שתי הגבעות – שתי מחלקות פלמ”ח – ומחכים.
הקרב החל בכך, שהלבנונים כבר לא “לקחו צ’אנסים” – הם פשוט קידמו את השריון שלהם, שאז נחשב כנראה כשריון כבד (אלה המשוריינים הבריטיים המתנשאים על ארבעה גלגלים גדולים, חמושים בתותח “טוּ פאונד” ובמקלע כבד) – והתחילו, בפשטות, “לסרוק” את השטח באש תופת.
היה ברור לנו, שאין טעם להשיב אש, שכן לא היה לנו אפילו במה להשיב אש במרחק, אשר כזה (700-800 מטר). שכבנו אפוא וחיכינו. ואז התפרש הצבא הלבנוני – גדוד רגלים לפי המתכונת הבריטית: רובים ב”הגבה טוּל”, ערוכים בשתי פלוגות קדימה ופלוגה אחת מאחור, ממש כמו על מגרש המסדרים – וכך התחילו להתקדם מלאי ביטחון ועוצמה אל פני הגבעה.
ואז, כשהגיעו לטווח הכלים שבידינו, נפתחה האש והם סבלו אבידות כבדות ונסוגו. ובאותה שעה ממש נפתח הגיהינום: כל האש של הכוח שהיה מרוכז שם הוטחה על הגבעה הזאת, היא “גבעת העץ”. אחד אחד התחילו בחורים להיפגע, בעיקר מקלענים, שכן הנשק האוטומטי משך מיד את אש האויב כמטרה עיקרית. עמדות לא היו ועד מהרה המקלענים שבינינו הוצאו מכלל פעולה. או אז נערכה על ידי האויב הסתערות שנייה, שהגיעה ממש עד גלי האבנים הראשונים (ששימשו לנו כעמדות), ואף היא נהדפה ברימונים וסטנים.
אז ניסו הלבנונים לתמרן ולעלות על הגבעה השנייה, שהייתה קצת יותר נמוכה, היא גבעת הקמפ (מקום בו יושב כיום קיבוץ מלכיה). השטח שם היה מכוסה גדרות אבנים על גבי טראסות, שוחות והייתה שם גם מחצבה, כך שנוח היה לאויב להתקדם בהסתר – וכך הם הצליחו להיאחז בגבעה והתפתח קרב פנים-אל-פנים, צַלָף מול צלף, רימון מול רימון – והמלחמה במלוא עוזה. כיוון שמשקפת לא הייתה בידינו אך קשר אלחוטי עם המחלקה השנייה היה מתמיד, היה ברור לנו ממראה העיניים ומהדיווחים כי על “גבעת הקמפ” מתפתח הקרב המכריע. הלבנונים העלו אפוא את כל הכוח שלהם אל הגבעה ההיא ולאט לאט החלו נוגסים קיר-אבן אחרי קיר-אבן, ומשוכה אחר משוכה נכבשה, שעה שהבחורים נפגעים בזה אחר זה (ואף מפקד הפלוגה נפצע) – ואז שמעתי את הידיעה המרה כי יהודה סלומון חברנו נפל – הוא נהרג מכדור בראש מטווח קצר. יחד עמו נפגעו גם ממלאי התפקידים, בהתאם למיטב המסורת הפלמ”חית, שהמפקדים הולכים בראש.
לנוכח מה שהתרחש שם היה ברור שמכאן לא ייצא איש חי. עד מהרה עברה נקודת הכובד של הקרב אל הגבעה שלנו, ולקראת הצהריים היה נהיר לנו שאין טעם להחזיק בעמדות הנוכחיות, אחרת יחוסל כל הגדוד. אז התארגנה הוצאת הפצועים, והמחלקה שלנו נשארה לחפות על הנסיגה.
אסיים ואומר: הרגשתנו הייתה קשה מאוד, גם לאחר שהצלחנו כולנו לסגת לעמק קדש, על 30 הרוגינו ורבים מפצועינו. הרגשנו כי הפקרנו את הגליל, והיה מר מאוד על הלב. והנה התברר מה שמתברר בכל קרב: המנצח הוא לאו דווקא זה הכובש גבעה זו או אחרת אלא דווקא הלוחם שאינו נופל ברוחו. עוד באותו לילה יצאו יחידות של הגדוד לפשיטה עמוקה בתחומי לבנון, פוצצו גשרים ומעבירי מים, והמבצע הזה כנראה דרבן את הלבנונים להגיע למסקנה כי אין זה בטוח להתקדם – והם נעצרו במלכיה, עד שגורשו ממנה בהסתערות יחידותינו כעבור כמה שבועות, משנכבשה באותו קרב גם קדש הערבית (ב-29.5.1948). כיבוש חשוב זה חסם את הדרך האחרונה המחברת את לבנון עם מרכז הגליל.
ולבסוף, תשובה ישירה לשאלה: מה זכור לי וכיצד קיבלנו את ההודעה על הכרזת המדינה? – סיפור קטן: בעצם הקרב על “גבעת גנדי” (כך קראנו לה על שם מפקדנו גנדי) ליד מלכיה, דיבר גנדי באלחוט עם יגאל אלון ותבע בדחיפות תחמושת. בתשובה סיפר יגאל בהתרגשות כי הוכרז על הקמת המדינה במוזיאון בטקס רב-רושם. גנדי, שהיה סבור שאין זה אלא “טריק” מצד יגאל לעודד את הרוח, קרא לתוך האפרכסת: “יגאל, תסלח לי, אנחנו צריכים תחמושת ולא הכרזות!”
ראיון במסגרת סדרת הראיונות שנערכה בעלון כברי, “דף לחבר”, במאי 1970, בשאלה: היכן היית ביום הכרזת המדינה