דֹב (ברל’ה) צפריר
1927 – 2016
דֹב (ברל’ה) צפריר נולד בא’ בסיוון התרפ”ז, 1.6.1927. ונפטר בכ”ג בתמוז תשע”ו, 29.7.2016. את תולדות חייו כתב בעצמו לנכדו הראשון גל ברונר בשנת 1987:
נולדתי בשנת 1927 בחיפה, בבית החולים הגרמני (לא קיים היום) שבעיר התחתית. הוריי שהיו חברי תנועת “פועלי ציון שמאל” רצו לקרוא לי על שם בֶּער בּוֹרוֹכוֹב, שהיה אחד מהוגי הדעות החשובים ביותר של הציונות הסוציאליסטית. פקיד מרשם התושבים שהיה ערבי נוצרי חיפאי וידע גם עברית, אמר להוריי “לילד יהודי צריך לתת שם בעברית” ומאז אני בתעודת הלידה דֹב צבילינגר. אבי – מנחם שמואל הלוי צבילינגר, נולד בשנת 1900 בעיירה בשם בְּרוֹדִי שבחבל גליציה שבפולין, שהייתה בחלקה שייכת לממלכה האוסטרו-הונגרית. הוא היה הבכור ל-5 אחים ואחיות. סבי אריה הלוי צבילינגר היה סנדלר והבית היה דתי. המצב הכלכלי בבית היה קשה ולמרות זאת הלכו כל הילדים ל”חֵידֶר” ואחר כך לבית-ספר וגם לגימנסיה (תיכון). בבית דיברו אִידִיש, ברחוב שפת המדינה הייתה פולנית, חלק מהתושבים היו אוקראינים ודיברו אוקראינית, ובבית ספר דיברו ולמדו בגרמנית – שפת הממלכה עד 1914. כבר בצעירותו נדלק אבי לרעיון הציוני והשתתף בחוג ללימוד עברית. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, סבי גויס ונפל בשבי הרוסי, ואבי נשאר המפרנס היחידי עד שגויס בעצמו לצבא הפולני. עם שחרורו יצא להכשרה חקלאית בחווה של חקלאי יהודי, ושם הכיר את אימי לָנָה גולדנברג. אימי נולדה ב-1905 בבית יהודי לא דתי. הייתה לה אחות גדולה, הלכה לבית ספר יהודי “תרבות” וגם למדה שם עברית. כל המשפחה נספתה בשואה מלבד האחיינית של אימי לוּסיָה גולדנברג, שהגיעה בנס ארצה עם תחילת המלחמה העולמית השנייה. כאן [לוסיה] הכירה והתחתנה עם סמל במשטרה הבריטית בשם בִּיל ליוד קינגסטון. הם גרו ברעננה עד 1947 ונולדה להם בת בשם מָרִילן. חבריו של ביל שנאו אותו כי התחתן עם יהודייה (פשוט אנטישמיות) והסביבה היהודית שנאה אותו כי הוא שוטר אנגלי, וכך הם נאלצו לחזור לביתו שבסקוטלנד, שם הם חיים עד היום הזה. אני שומר איתם קשר מכתבים והם היו בביקור בכברי ב-1979. לאימא יש עוד אחיינית בברזיל בסאו פאולו, אבל אינני מכיר אותה. היה עוד קרוב של אבא שהגיע ארצה בספינת המעפילים “סְטְרוּמָה” וטבע באסון הפיצוץ בנמל חיפה יחד עם עוד כ-250 מעפילים.
לפני שהוריי עלו ארצה, ב-1924, הם התחתנו, ואימי שהייתה מתחת לגיל 20 הייתה צריכה להביא אישור בכתב מהוריה שהם מסכימים לנישואין (התעודה נמצאת בידי). לארץ הם עלו בחבורה שניסתה להקים קיבוץ על יד בנימינה והתפרנסה מעבודות בייבוש ביצות “כָּבַּרַה”. פרנסה לא הייתה – היה רעב וקדחת ואימי אף חלתה בקדחת קשה. בסוף הקיבוץ התפרק והוריי הגיעו לחיפה, שם אני נולדתי. הוריי שכרו חדר בביתו של מוסלמי תורכי עשיר בשם אַקְרָם בֵּיי, הבית עמד היכן שהיום כיפת הזהב [של הבהאים]. לתורכי היו 2 נשים והמון ילדים, ואני שיחקתי עם כולם בחצר. היה אז “חוסר עבודה” ואבי עבד בעבודות מזדמנות בבניין במחצבה בנשר, וגם אימא יצאה לעבודות שונות, ואני נשארתי עם הילדים. הייתה שם מרפסת הפונה למפרץ חיפה ואני ישבתי שעות וצפיתי איך חופרים במחפרים צפים את נמל חיפה. בסוף השיג אבי עבודה קבועה ברכבת “פלשתינה א”י” בתור מחזיק מוטות מדידה. המודד הראשי היה אנגלי, סגן המודד היה יהודי, אחרי{ו?} אבי נושא המוטות ו-3 פועלים ערבים לנשיאת הציוד. עיקר העבודה הייתה במדידות במסילת הברזל רפיח-קנטרה, ואבי היה מגיע הביתה רק לשבת. לכן עברו הוריי לגור ביפו. הייתי אז בן 4 וגרנו בסמטה ללא מדרכה וכביש שנקראה רח’ דניאל (לא קיים היום – זה ב”שטח הגדול” שנהרס בתש”ח). כשהייתי בן 5 השיג אבי עבודה בתור עוזר למודד בעיריית תל אביב. עברנו לגור בתל אביב ברחוב המלך ג’ורג’. אני התחלתי ללכת לגן ילדים לגן של רוחמה וחיה ברחוב בן יהודה. אבא היה לומד בלילות טריגונומטריה וגיאודזיה בכדי להתקדם במקצוע המדידות. גם אימי עבדה בכל מיני עבודות כגון כפועלת בבית חרושת לטקסטיל “לודזיה” וכן כעוזרת בית. לבית ספר עממי התחלתי ללכת בגיל 6. ל”בית חינוך לילדי עובדים” נרשמו כל אלה שהייתה להם הכרה מעמדית ותמכו בזרם העובדים. זה היה בי”ס מיוחד בעל עקרונות של תנועת העבודה ושיטות הוראה מודרניות. כשהייתי בן 8 נולד אחי אלון. ביתנו היה בית פתוח, לא דתי במוצהר ובאופן מופגן. גרו אצלנו עולים חדשים כדיירי משנה והוריי עזרו להם למצוא עבודה. תמיד התנהלו שם ויכוחים פוליטיים עד השעות הקטנות של הלילה. בכיתה ה’ העבירוני לבי”ס “שלווה” בגלל שאבי טען שב”בית החינוך” לא לומדים מספיק. ובאמת ב”שלווה” העבידונו בפרך בלימודים – המון שעורי בית, הקפדה על הכנתם, בחינות, תעודות וכו’. המשכתי בתיכון ב”שלווה” שנקרא “גימנסיה ריאלית שלווה” ולמדתי עד סוף י”ב וגם עמדתי בבחינות הבגרות. כשעברתי ללמוד ב”שלווה” הצטרפתי יחד עם חברים מהכיתה לתנועת “המחנות העולים” והמדריכים שלי היו עליזה בדמור, אהרון חפץ ואהרון דרור.
בתנועה היו סוגי פעילויות שונים: פעולה עיונית כגון לימוד בצוותא על מקורות הציונות, מקורות הסוציאליזם, תולדות תנועות הפועלים, תולדות הקומונות בעולם. כמו כן הייתה פעילות של ספורט שימושי – אימון גופני, קפ”פ (קרב פנים אל פנים) וגולת הכותרת – הטיולים. “המחנות העולים” הייתה תנועה שחינכה ל”אהבת ארץ ישראל” בלי מרכאות אלא ברגליים ממש. וטיילנו למקומות שאף תנועת נוער אחרת לא העיזה להוציא חניכים לשם.
עם גמר הלימודים ב-1946 יצאנו (כל בוגרי התנועה) להכשרה מגויסת בקיבוץ “מעוז חיים”. הכשרה מגויסת – מסגרת המאפשרת גיוס לפלמ”ח ואימונים ופעילות ביטחונית (במחתרת) וכן הכשרה חקלאית ומקצועית לחיי קיבוץ וניהול חיי חברה במידת האפשר. במסגרת הפלמ”ח נקראנו “הכשרת מעוז” או “מחלקת מעוז” והשתייכנו לפלוגה ד’ של הפלמ”ח. ב-1947 נשלחתי על ידי הפלוגה לקורס מ”מ כפים (מפקדי כיתות) שנמשך 3 חודשים בקיבוץ דליה, כשחזרתי ההכשרה שלי הצטרפה כהשלמה לקיבוץ בית הערבה ואני השארתי כממכ”ף להדריך בפלמ”ח. נשארתי במעוז וקלטנו שם הכשרה חדשה של “המחנות העולים” שגם היא נקראה “מחלקת מעוז” (הם השלימו אחר כך את קיבוץ רביבים).
יחד עם מחלקה זאת עברתי את קרבות מלחמת השחרור ואיבדנו חברים רבים ויקרים. עם תום מלחמת השחרור ושחרורי מצה”ל הגעתי לכברי ב-1949 והצטרפתי לחברים שבאו מסדום.
התחתנתי עם מרים אבניאלי, שהכרתי עוד מההכשרה במעוז, ב-1950. ואילת, בתנו הבכורה, נולדה ב-1951. בהתחלה גרנו באוהל משפחתי אותו “ירשנו” ממירי ואהרון מס שיצאו בשליחות התנועה לארה”ב. היה קר מאוד על גבעת כברי החשופה אבל היה חם בלב. עבדתי עם רפאל חמל ז”ל בגידול וטיפוח מטעי הזיתים, אחר כך למדתי כיבוש זיתים בבית השיטה, והקמנו מפעל לכיבוש זיתים. אחרי כמה שנות פעילות סגרנו את המפעל בגלל מחסור בזיתים. התחלתי לעבוד כפַלָח (טרקטוריסט) ועיבדנו הרבה אדמות חכורות באזור הכפר הערבי מאכר שעל יד עכו. ב-1962 יצאתי לסמינר הקיבוצים באורנים ללמוד בכדי להיות מורה למתמטיקה ופיסיקה. למדו אז רק שנתיים. עבדתי בבית הספר בכברי כמורה במשך 17 שנים, יצאתי לשנת שבתון אחת – אותה עשיתי בשנת 1975 בעבודה בבננות. בשנת 1965 יצא אבי לגמלאות ואימי המשיכה בפעילותה הציבורית ב”ארגון אימהות עובדות” (כיום נעמת). אבי התחיל לגלות נטייה לדת שהלכה וגברה כשאימי חלתה בסרטן ומתה בשנת 1980. אבי התחיל ללכת לבית כנסת פעמיים ביום, בבוקר לתפילת “שחרית” ולפנות ערב לתפילות “מנחה” ו”מעריב” ואמירת קדיש על אימי, וכך גם נהג כשהגיע לכברי ב-1981. זאת לא הייתה חזרה בתשובה כמקובל היום אלא יותר חזרה למקורות היהדות ולזיכרונות נעוריו. תוך כדי כך נולדו נירה ב-1952, דגנית ב-1956 ואורן ב-1965. את שם המשפחה צבילינגר החלפנו תוך תאום עם הוריי ואחי לצפריר עוד כשנולדה אילת ב-1951. אבי היה תמיד כותב מנחם צפריר (צבילינגר) והיה מסביר: “שלא יישכחו המקורות”. ב-1976 הפסקתי לעבוד כמורה ועברתי לעבוד מלא בכבירן שם אני עובד עד היום.