דברים בלוויה של גדי 21.10.20
אנו עושים בחיים שלנו הרבה בחירות. בחירות הנוגעות לעבר, להווה, לעתיד לחיי היומיום וגם לעניינים ברומו של עולם.
לעיתים אנו נאלצים לקבל החלטות ולעיתים הן ניכפות עלינו,
אך ברוב המקרים אנו אלה שבוחרים.
במקרה אחד מאוד ברור אנחנו לא בוחרים. משפחה אנחנו לא בוחרים. לא למי להיוולד, לא מי יהיו הורינו ולא מי יהיו אחינו וקרובינו.
גדי שאנו נפרדים ממנו היום, הוא אחי הגדול. הוא היה פגוע מלידה וזאת מציאות שנולדתי אליה וכמובן לא בחרתי. גדלנו בבית משותף. מיום שאני זוכרת את עצמי ליוותה אותי הדאגה אליו והצורך לשמור שלא ייפגע והוא דאג לי ביכולות המועטות שיכול היה לבטא את עצמו.
גדי אהב את החיים
אהב אנשים
אהב את המשפחה שלנו
אהב את מי שאהב אותו
הרגיש מי מקבל אותו והיה משיב לו במחוות אהבה חזרה.
גדי גדל בכברי שעוד היתה קצת כמו משפחה קטנה. הכיר את כל החברים וכל החברים הכירו אותו. לאורך כל השנים היו חברים בכברי שהיו מעורבים בטיפול בו וליוו אותו בפרקים שונים בחייו. עם השנים הצרכים השתנו וכל תקופה הצריכה מעורבות שונה. גם אני זכיתי לתמיכה ועזרה מאנשים טובים.
תודה מעומק הלב לכל אחד מהאנשים הללו. זה כלל לא ברור ומובן מאליו.
לא אמנה כאן את שמות כולם ויש הרבה. ובכל זאת אזכיר שאחרי מות ההורים שלנו, סימה ואליעזר גינת זכרם לברכה, פתחו בפני גדי את ביתם והיו לאורך שנים רבות קצת הורים מאמצים עבורו. שמורה בליבי פינה חמה והערכה רבה אליהם.
אני רוצה להזכיר את עפרה רעיף ולהודות לה על שנים רבות שליוותה אותי בשמירת הקשר עם הקיבוץ לאחר שעברנו להילה וכן להודות לאבי קמחי שליווה אותו מספר שנים שעוד יכול היה להגיע לביקורים בכברי.
אני רוצה להוקיר תודה מעומק הלב למאיר קאופמן שלאחר מותו הורינו, היה כמו “אח בוגר” לגדי והפך עם השנים, יחד עם שוש ובנותיו אורית ועדי, לחלק מהמשפחה שלנו. הוא שמר על הקשר המיוחד הזה גם לאחר שעזב עם משפחתו את הקיבוץ ועד ימי חייו האחרונים של גדי.
אני רוצה לספר כמה עוזי, הילדים שלי, מיכלי וזוהר שהצטרף, ליאורי, נעמוש והמשפחה המורחבת שלי, תמיד קבלה את גדי כמו שהוא, היתה טובה אליו וטובה אלי. לא יכולתי לבקש יותר. אתם משענת גדולה ואני אוהבת אתכם.
מרימי