שולה לינדמן
1941 – 2020
אנחנו נפרדים היום מאמא, שרבים מכם הכירו כשולה, סבתא שולה או זוזו בפי אחיותיה וילדיהם.
אמא נולדה בליון, צרפת, בינואר 1941, במהלך מנוסת הוריה, טוני ולאו ארמן, מהכובש הנאצי, מגרמניה דרך בלגיה. המשפחה המשיכה במנוסתה והגיעה לשוויץ.
בגיל שנתיים, בשוויץ, הושארו אמא ואחותה הגדולה מרים בבית היתומים של לילי פולקהארט לילדי פליטים, למשך 4 שנים. אמא הייתה הפעוטה הצעירה ביותר בבית היתומים ומרים מספרת שהייתה אהובה מאוד וזכתה ליחס מיוחד. לימים תספר מרים שיום אחד עמדו חלק מהילדים על שפת האגם וכל אחד סיפר מה יש לו ומה השיגו הוריו. אמא פרסה את ידיה הקטנות ואמרה: “ולי, לי יש את כוללללללללל האגם הזה”. כבר אז ידעה אמא לראות את היופי שבכל דבר ולהפכו לחלק ממנה.
בשוויץ נולדה אחותן חנה, ולאחר 4 שנים התאחדה המשפחה וב1949 עלתה ארצה והגיעה לירושלים.
בסוף כתה י”א הגיעה אמא, במסגרת מחנה עבודה של כתתה לעזרה בקיבוץ כברי. כאן פגשה את אבא, גם הוא עולה חדש מגרמניה, ולאחר שסיימה את לימודיה הם התחתנו ובנו כאן את ביתם. בכברי נולדנו אנחנו, 5 ילדיה.
אמא למדה כל חייה, השתתפה בכל פעילות, סיור, טיול, ובכל חוג אפשרי. היא שמעה בסקרנות כל הרצאה, האזינה לכל קונצרט, קראה ספרות ושירה וטיפחה במסירות את ביתה, הבית שלה ושל אבא, הבית שלנו ושל ילדינו. הבית תמיד היה פתוח לכל חבר וחברה, לכל נכד ונכדה. אמא אהבה את נכדיה והקדישה להם תשומת לב מרבה וסבלנות אין-קץ. היא חוותה את חוויותיו של כל אחד מהם, צהלה את הצלחותיו ועודדה בזמנים קשים. אמא באמת ובתמים אהבה את הבריות ואהבה מאוד את משפחתה. משפחתנו.
היא אהבה את החיים וחוותה אותם כשתי וערב, נהנתה מהקיץ וחגגה את החורף, התפעלה מהטבע, מכל פרח וציפור, השתדלה להגיע ולכבד כל אירוע של כל חבר או בן משפחה.
אמא נלחמה כלביאה במחלה הנוראה שבאה עליה, וקמה בכל פעם מחדש לקבל את היום ומה שהוא מביא עמו – בשמחה ובסקרנות.
החודשים האחרונים היו קשים, קשים מאוד. עבורה ועבור המשפחה כולה. אמא נפטרה בביתה, עטופה וחבוקה ע”י בני משפחתה
יהי זכרה ברוך