בנימין כהן
1954 – 2019
בנימין נולד ב 4 לאפריל 1954 בבית חולים רוטשילד בחיפה.
באותה עת המשפחה התגוררה בקריית מוצקין כאשר אבא, חיים, עבד במפעל זכוכית ואמא, פני, נשארה עם בנימין בבית.
בשנת 1956 עברה המשפחה לכברי ובנימין נכנס לפעוטון, לאחר מכן עבר לגן ומשם לבית הספר – לכתת שקד.
לאחר בית הספר בנימין התגייס לצבא שם שירת בחיל החימוש.
כאשר סיים את שירותו הצבאי הוא החל לעבוד בכבירן ולאחר מכן בחדר האוכל. בשנת 1994 הצטרף בנימין לצוות ההקמה של ריאון ומאז ועד שחלה הוא עבד בריאון. במשך עשר שנים נסע אחרי העבודה למועדון ניצן שם למד צילום ועבודות אומנות. בנימין אהב לבלות עם החברים בניצן והביא עבודות מאד יפות הביתה.
באוגוסט 2018 התגלתה בגופו מחלת הסרטן. במשך כשנה נאבק בנימין במחלה.
ביום ראשון 27 לאוקטובר, 2019 נפטר בנימין מדום לב בביתו.
יהי זכרו ברוך.
היום נפרדו מהאח שלנו בני. נפש מיוחדת שעברה חיים לא קלים כי קשה לקבל את השונה והמיוחד אז אח שלי היה נפש מיוחדת שלאחר שכול חייו היה עצמאי וחיי לבד ולא נזקק לאף אחד בשנה האחרונה הוא הפך לנכה ובנוסף התמודד עם מחלת הסרטן. היתה שנה סוערת וקשה ואני מקווה שעכשיו טוב לו והוא במקום טוב ושליו. אוהבת אותך וכבר מתגעגעת לשכנות שלנו.
אחותך סיגלית
בני אחינו הבכור והיקר בני היית איש צנוע ותמיםחייך לא היו פשוטים כלל, כבר בבית הספר נפלטת מהמערכת – אז לא ידעו להתמודד או לאבחן קשיי למידה. ואתה נשארת בצד.בחיל החימוש בצבא פרחת היו לך חברים והרגשת שייך.בחזרה לענפי הקיבוץ – שם השתלבת תמיד בחריצות ומסירות. תמיד מוערך ואהוב.מאד אהבת ללכת למועדון ניצן בחיפה שם פגשת בנות זוג והיו לך אהבות מאירות.יצרת שם יצירות בידי הזהב שלך שלא הגיעו למימושן.גם מחשבים, לווינים ודברי אלקטרוניקה היו מטופלים בידיך הטובות.כשעברת לבית הקבע שלך – טיפחת אותו, אהבת אותו, אירחת חברים ומשפחהצפייה במשחקי כדורגל אצל בני היו עניין שבשגרה, לאו, תומר ומיכאל היו אורחים קבועים בצפייה.סיימת בהצטיינות קורס צילום ועם המצלמה המקצועית שלך הסרטת וצילמת כל ארוע משפחתי, מתעד אותנו בכל רגע ובכל ביס…עבדת בריאון במשך שנים רבות, מאז הקמת המפעל, ריאון היה הבית שלך ורוב עולמך…כל כך אהבת ללכת לעבודה, אהבת את המפעל ואנשיו, והם החזירו לך אהבה אפילו ביומך האחרון שירה המסורה ביקרה אותך. לפני שנה התגלתה המחלה הארורהוביום אחד נגזל ממך כל עולמך… הקטיעה, העצמאות, הבית, העבודה, הפרטיות אבל אתה כמו תמיד מעולם לא התלוננת, לא קיטרת, תמיד אמרת- “הכל בסדר”, “יום יום”, לא מבין על מה המהומה. אתמול אחרי הצהרים ששאלתי לשלומך אמרת “הכל בסדר” וכמה שעות אחר כך נלקחת לעולמים עכשיו הנפש התמה שלך כבר לא סובלת אני מבקשת סליחה ממך על כל השנים שלא השקעתי בקשר בינינו על חוסר הסבלנות, על המרחק והכעס…
סליחה אוהבת נורית
דברים שכתב דודו לייב, שכן ומנהל ריאון:
בנימין ואני משתלבים זה בזה כבר כ- 35 שנים – לאורך כל התקופה שכנים באשכולות ולפרקים עבדנו יחד בכבירן ובשנים האחרונות בריאון.
בנימין היה טיפוס – הייתה לו לעתים דעה נחרצת ואז אל לך לבלבל אותו עם עובדות..
איש עבודה מסור, עם חוש אבחנה טוב במיוחד, לא רבים הדברים שנעלמו מעיניו ותמיד היה סקרן לדעת מה קורה בקיבוץ, בעסקים וברכילות האחרונה.
איש בעל חוש הומור שגובל בעדינות אף במעט ציניות, שתמיד במקומה.
בנימין, אני בטוח שתחסר לנו – לחברי כברי, לשכנייך באשכולות ולעובדי ריאון ששמרו איתךעל קשר עד יומך האחרון.
תהא לנו מליץ יושר שם למעלה.
יהא זכרך ברוך!
השכן.
בני שלנו היקר
אני מודה לך שאפשרת לנו, החברים שלך בריאון, להיכנס לתוך חייך ולתמוך בך בשנה וחודשיים האחרונים.
מבחינתך זה היה תוך ויתור גדול על שניים מהדברים החשובים לך מכל – הפרטיות שלך והעצמאות שלך.
לימדת אותנו הרבה על צניעות, על הומור ועל אופטימיות, על התמודדות ועל אומץ, על פרופורציות ועל נחישות ועל אהבה שאינה תלויה בדבר.
תודה לך בני וסליחה אם פגענו בך
תנוח על משכבך בשלום ובשלווה.
שירה.