בס”ד
תינוקות
סבתא לאה מתקרבת
לגבול האחרון
כלים הכלים, מתפוררים הגבולות
מילותיה מתמוססות
מאבדות מובנן
נתלות הברותיהן באוויר
כדבר לעצמו, משתאות על עצמיותן
עורה שקוף
דמה נשקף בעדו, מרוצתו איטית
מבקש מנוחה
תשעים ושבע שנותיה
נטשוה, שוכבת באלכסון
מונחת, רזה כשלד, במיטה בבית הישן
כולה טוב ואור
של ילדות כמעט טרם מובן המילים
בצאתנו, אחינועם שואלת-אומרת
“זה כמו לחזור להיות תינוקות”
אל תהיו עצובים
סבתא לאה מתקרבת
לגבול האחרון
תראו את נשמתה
פרטי חייה מאבדים את תוקפם
שואלת שוב: “מי אתה?”
“אני אלון, הבכור של דליה
אני הנכד הגדול שלך, סבתא”
“לא היית פה הרבה זמן”
“נכון” אני מתבייש “סליחה סבתא”
עיניה מחייכות
“מי אלה התינוקות?” שואלת
“זאת אליה, היא הגדולה”
“דליה?” היא שואלת “אליה, סבתא”
“אליה?” היא אומרת
“זאת אחינועם” “אחי-נו-עם” חוזרת
טועמת את המילים שוב, בפעם הראשונה
“זה נתנאל” “נתנאל?”
החדר של סבתא מלא סימני שאלה עדינים
“זה דוד” “דוד?” “כן, דוד”
“זאת יעלה” “אני לא מבינה.. איך?”
“יעלה, סבתא” “ילה?
“יעלה, זה כמו יעל עם ה’ ” אני מאיית
“המון תינוקות.. אחת, שתיים, שלוש..”
“חמישה סבתא, ב”ה “
“אני גם” היא אומרת, ומתחילה:
“חגית, דליה, אלון?…” זיכרונה נעצר
וילדיי עומדים סביב המיטה
יפים ורכים כמו מלאכים קטנים
בעיניהם שמיים, מחייכים בביישנות, מהדהדים חיוכיה
וסבתא שוכבת באלכסון, מכוסה שמיכה
ישנה
האוכל כואב לה, רק מים מעט
שואלת “מי אלה, כל התינוקות?”
“זאת אליה.. אחינועם…נתנאל…דוד.. יעלה…”
“יפה” היא אומרת
“מה זה על הראש שלך?” ממששת “כובע?”
“זאת כיפה, סבתא” “כיפה?”
“אתה שייך ל..?” “לא-להים” אני משלים, “כן סבתא
אני שייך לא-להים”
“דבר חשוב, א-להים” היא אומרת
הבלחות מן העבר צצות במוחה
מופיעות לפתע, לרגע מבעד לערפל
סבתא מכירה אותן לרגע בהיר
ושוב מכסה אותן הערפל
אל תהיו עצובים, ראו את הנשמה
סבתא לאה מתקרבת לגבול האחרון
הגבול של הגבולות
אל תהיו עצובים
היא טובה, מחייכת
מבקשת להכיר שוב
“אלון של דליה”
אני אומר
הפחד לא נמצא בעיניה, מחייכת
מונחת באלכסון במיטתה, בבית הישן
מכוסה שמיכה, כליה כלים והיא לא כלה
אל תהיו עצובים
ראו את הנשמה
סבתא לאה לא תעצר בגבול האחרון
אנחנו נישאר מעברו הגבולי, בינתיים,
והיא תעבור
למקום
בו אין גבולות, שוב
ראו את הנשמה
בדרך החוצה
אחינועם תגיד
“זה כמו להיות תינוקות שוב”
הכרה, ערפל, הכרה
איסוף בלי גבול
כמו שופר באלול
בדרך החוצה
אליה תיבכה “למה אנחנו לא באים הנה יותר?”
“את צודקת” אני מתבייש.