סבתא,
בשבועות האחרונים גופך הלך ונחלש במהירות, כאילו משלים עם הקץ. ומשכך, הבשורה על מותך לא התקבלה בהפתעה. האמת שבשנה האחרונה לא פעם מצאתי עצמי מפליג בדמיון וכאילו מתכונן לרגע. חושב מה ארגיש, ומה אגיד מעל קברך. עכשיו כשהגיע יומך, לא קל להיפרד. אני מנסה להבין, לזהות את הרגש, לשים את האצבע על התחושה המדויקת שאני חש, מעין תחושה לא ברורה, תחושה שמנחמת ומרגיעה כאחד.
סבתא, את זכית לשנים רבות של בריאות וצלילות מחשבה, שנים של עצמאות, של שמחת חיים, של ליווי המשפחה המתרחבת, שנים שכמותם הייתי מאחל לכל יקירי. לצד שנים אלו לצערי גם היו תקופות קשות יותר בחייך. נפש בריאה בכלל לא יכולה להבין את הטראומות והטלאות שעברת. למרות הכל, האופטימיות שלך, ואהבת החיים עד עין קץ, לא יכלו, שלא לאפשר לך את הזכות לחיות שנים ארוכות וטובות.
כבר בגיל צעיר הבנתי שאת לא סבתא רגילה, הבנתי שכנראה עבר עלייך משהו לא קל. על השואה למדנו מעט בגן ובבית ספר, וידעתי ש”היית שם”. תמיד המבוגרים הזכירו לי שאת ניצולת שואה ושצריך לכבד אותך. זה לא הסב לי גאווה, אך השתדלתי לכבד. לימים חשבתי שאנשים ציינו זאת בפני כדי שאם אחשוב לפעמים שאת לא סבתא לגמרי רגילה, אני אדע לקשר בין הדברים.
בהיותי בן 7, התנהל בארץ משפט דיאמניוק. אני זוכר שבאחד הימים טרם הכרעת הדין , שאלתי אותך, סבתא! איזו עונש את רוצה שיקבל? את רוצה שיתלו אותו? את ענית לי, “מה פתאום, צריך לשחרר אותו” למה לשחרר שאלתי? את לא חושבת שזה הוא? “זה הוא, ענית, אני יודעת שזה הוא”. אז למה לשחרר? את ענית בדרכך המיוחדת והתקיפה מעט לילד בגילי, “צריך לשחרר- מה שחסר זה שיחשבו שאנחנו כמוהם” באמת סבתא? שוב ענית בסוג של תקיפות, “כן!!”.
הבלבול ליווה אותי עוד זמן רב אחרי זה. רציתי שישלם את המחיר על מה שעשה. חשבתי שאת טועה. גם בגיל מבוגר יותר עוד הייתי מהרהר בדעה ההחלטית והנחרצת שלך.
מפעם לפעם דאגת לשתף אותנו בני המשפחה בחביות שעברו עלייך אז ובילדותך. תמיד הזכרת שהיית ילדה שובבה ושלא כמו שאנו מכירים אותך, ידעת גם לעשות שטויות. הייתה לך יכולת מיוחדת לספר לנו את הדברים כך שנרחיב ידיעתנו, אבל תמיד חסכת מאתנו אינפורמציה קשה לעיכול. בסיפורים שלך תמיד היה איזה נים של אושר ושמחה. היית מציינת את געגועייך למאכלים וטעמים מילדותך, נופים ומקומות קסומים, משחקי ילדות ואחרים.
לצד הסיפורים, נהגת לקחת אותנו הנכדים, כל אחד בתורו, לצפות בסרט שקשור לשואה. אותי לקחת לסרט “להציל את טוראי ראיין”. הערצת את שפילברג… כשיצאנו מהסרט שאלת אותי עם נהניתי מהסרט? האמת שהייתי מרותק למסך, אבל ההגדרה ליהנות לא ממש הסתדרה לי באותו הרגע. אמרתי שכן והוספתי, שהיה קטע ממש מרגיז שכמעט גרם לי לבעוט בכיסא של היושב לפני. הקטע שבו חייל גרמני הורג עם סכין חייל אמריקאי במעיין שלוות נפש, הוציא אותי מדעתי. תגובתך הייתה ש”לא כולם היו כאלה”. עד היום אני שואל את עצמי מאיפה שלפת את התשובה הזו. למה דווקא זו? למה שוב פעם את מגינה עליהם? ועוד אחרי מה שאת עברת?
לימים הבנתי שזו לא רק הייתה הדרך שלך להתמודד עם מה שעברת, אלא זה פשוט היית את. היכולת המיוחדת והאצילית שלך לסלוח לאדם אחר, מתוך אהבה כנה ומוחלטת לכל אדם באשר הוא אדם. זה היה הייחוד שלך וזה היא מקור כוחך העיקרי. היום אני מבין כמה אומץ וחוכמה נדרשים לאדם כדי להגיע להשלמת הנפש שאת הגעת אליה.
הדבר החשוב לך ביותר היה המשפחה. את היית הגורם שליכד את המשפחה. דאגת בקביעות לשאול לשלומו של כל אחד. קראנו לזה “חקירה”. מתנת יומולדת, חיבוק ונשיקה, בדיוק בתאריך, היו נר לרגלייך שעליו לא ניתן לותר. אם חלילה התעכבת, התנצלת. גם על מה ששמת במעטפה הקטנה יחד עם הברכה הקצרה תמיד דאגת להתנצל, ואמרת, “אני מצטערת שזה רק זה, פשוט יש עכשיו הרבה נכדים והרבה הוצאות”. את סבא ראובן, בנייך ונכדייך שיבחת והערצת. המחמאות שחילקת לנו בכל עניין, היו צפויות למרחוק, אך נראה היה שכולנו תמיד חיכינו להן כמעין אישור להמשיך לעבר הדבר הבא בחיינו.
הקולנועית הייתה כלי העבודה הצמוד שלך במשימת הפיקוח על המשך התרחבות המשפחה. נהגת לערוך מספר סיורים ביום, ובמוקדים שונים. היית עוברת ליד הבתים של כל אחד מאתנו, סורקת במבט את הבית, הרכב בחנייה, הסדר והטיפוח בכניסה לבית ובגינה. אם היו הערות, דאגת להביא לידיעתנו במפגש השבועי בשבת. המידע המעובד היה מספק לך תמונת מצב מהימנה, מי מסתדר טוב, ולמי צריך אולי לדאוג ולהציע עזרה. שום ניסיון למידור לא עזר. לא היית מפספסת דבר ותמיד היית בשליטה.
באחד המפגשים המשפחתיים, התלוננת שהפרש הגבהים בין הכביש לרחוב בשכונה החדשה, כמעט וגרם לך להתהפך עם הקלנועית. אבא שאולי, כעס על כך שבגילך את מנסה לעבור באתרי בנייה ומחפשת לעצמך אתגרים חדשים. אני צחקתי משום שחשבתי לעצמי שרק מי שלא מכיר אותך מספיק טוב, יכול להגיד לך להפסיק לנסוע ולו באחד משבילי הקיבוץ.
סבתא, הייתה בך אצילת נפש, לצד צניעות, חוכמה, אומץ, רגישות וגם שובבות עד ימייך האחרונים.
בזכות תכונות אלו, ניצלת מידי הנאצים, הקמת מדינה, בנית בית בכברי והקמת משפחה לתפארת, עם בנים, נכדים ונינים לרוב.
כשאני חושב עלייך עכשיו אינני יכול שלא לחשוב על מילות השיר “ברוש” של אהוד מנור.
ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה…
כמו הברוש, גם את, כל חייך עמדת איתן, חרף הקשיים נשארת אופטימית עם ראש מורם. לא נשברת ותמיד ראית רק את חצי הכוס המלאה. גם אנחנו כמו בשיר, ננסה ללמוד ממך מעט, גם אם יהיה זה רק משהו קטן.
ועכשיו לצד העצב והגעגוע שכבר כאן, אני מבין שהתחושה האמיתית שאני חש, היא גאווה. גאווה אמיתית להיות אחד מנכדייך. כן- נכד לסבתא ניצולת שואה, נכד אחד מהשושלת הענפה, שיצרת יחד עם סבא. שירתנו ונשרת בצבא, נמשיך כמידת יכולתנו לתרום לבניית הארץ ונחזק את קיומנו כאן.
אני מאחל לך שמעתה ועד עולם כבר לא תצטרכי יותר לדאוג. את שלך השגת ובגדול. המנוחה הזו מגיעה לך! אנו נשתדל להמשיך בדרכך, נזכור אותך תמיד, ולעולם נשאר גאים שאת היית הסבתא שלנו.
באהבה
גיל