לאיתמר – הנין הגדול והאהוב שלי
לכבוד בר-המצווה שלך אתה מקבל ממני דבר חשוב ובעל ערך גדול מאוד עבורי.
בתוך הקופסא הזו, נמצאת סיכה בצורת מגן דוד, שהיא הזיכרון היחיד שיש לי מאמא שלי.
אספר לך את הסיפור של הסיכה:
ההתחלה, ב-1932, ערב עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. אמא שלי, הילדה, חששה מאוד לביטחון היהודים במדינה. יחד עם זאת, היא רצתה מאוד שנדע שאנו יהודים ונתחיל להרגיש כיהודים. אנחנו, שלושת הילדים: לילי, דוד ואני הרגשנו כגרמנים והיינו גאים על כך. הדת, לא היתה חשובה לנו. הכל השתנה כאשר נבחר היטלר לשלטון. אמא החליטה שהיא רוצה שיהיה לנו משהו שמסמל את יהדותנו. היא נסעה במיוחד להמבורג ועשתה אצל צורף ידוע עבור כל אחד מאתנו סיכה מכסף בצורת מגן דוד. את הסיכות היא חילקה לנו וביקשה שנשמור עליהן ונשאיר אותן תמיד במשפחה.
אחותי לילי, לקחה את הסיכה איתה למחנה הריכוז – היא נרצחה והסיכה לא חזרה…
את הסיכה שלי, לקחתי איתי כשנכנסתי לאושוויץ. היא נלקחה ממני יחד עם כל הרכוש שלי שגזלו הגרמנים…
דוד, הצליח להביא את הסיכה שלו לישראל כאשר עלה בשנת 1939 ושמר עליה.
דוד ואני, בשל הכאב והקושי הגדול, מיעטנו לדבר על העבר. באחד הימים, כאשר דוד היה כבר מאוד חולה הוא קרא לי אליו. הוא הגיש לי קופסא קטנה וישנה. לא היה לי מושג מה יש בתוכה, אך כאשר פתחתי אותה, ידעתי מיד מה היא מכילה. היתה זו הסיכה שהוא קיבל מאמא שלנו. הסיכה של דוד היתה היחידה שעברה את התקופה הקשה של השואה.
ההתרגשות של שנינו היתה גדולה, היתה זו הזדמנות להעלות זכרונות ולדבר על העבר, דבר שלא עשינו כמעט עד אותו יום.
דוד נתן לי את הסיכה שלו כאשר ידע שלא יוכל להחזיק בה יותר וכדי שכאילו “תחיה” עוד בינינו. מאז אני שומרת על הסיכה ומרגישה שאני מקיימת את מה שאמא ביקשה מכל אחד מאתנו: “שמרי על הסיכה תמיד בתוך המשפחה”.
עכשיו, עליך איתמר, הנין הראשון שלי, אני מטילה את האחריות לשמור על הסיכה. “שמור עליה טוב טוב ותשאיר אותה בתוך המשפחה”, בזאת אנחנו ממלאים את הבקשה של אמא שלי וזה חשוב לי מאוד.
ואם… תסתכל לפעמים על הסיכה, תזכור גם אותי קצת. כי אני מאז שנולדת אוהבת אותך מאוד מאוד.
אני מאחלת לך חיים טובים נין שלי,
שלך באהבה,
סבתא רחל.