14.1.2018
פרידה מאהוד
בשנתיים האחרונות עבדתי עם אהוד. שנינו התנדבנו להתחיל את תהליך הדיגיטציה של הארכיון. לאהוד היה חשוב במיוחד לעבוד על החומר של בית הערבה. גם כי החומר ותיק יותר, אבל בעיקר משום שמצבו הפיסי רגיש יותר מפני שהיה במשך תקופת מלחמת השחרור אסוף בשני שקי דואר ולא אוחסן כראוי.
במהלך התקופה הזו ישבנו יחד הרבה שעות מול המחשב בארכיון וסרקנו מסמכים. מטבע הדברים מלבד לעיין במסמכים שאנחנו סורקים ולהתרגש מסיפורים של חברים שרובם כבר אינם איתנו, דיברנו הרבה בינינו.
אהוד סיפר לי הרבה על ילדותו, על הדרך בה הסתובב ימים שלמים באזורי המטעים והשדות; סיפר שכמעט לא למד בבית הספר, אבל מכיוון שהיה סקרן מטבעו, למד הרבה דברים מ”החיים”.
היה לי מעניין מאד לשבת איתו ולשמוע אותו. איך שהוא, התחברנו מאד למרות הפרש הגילים בינינו, וזה שלא ממש היינו בקשר קודם לכן. הוא תמיד אמר לי בשמחה, שאבא שלו היה החבר הכי טוב של אבא שלי, ושהחיבור ביניהם היה על רקע האהבה לעבודה, לשדות, לפרדס ולאדמה.
בשנה האחרונה חלה החמרה במצבו של אהוד, ולא תמיד יכול היה להגיע לארכיון. אני השתדלתי להמשיך במשימה ובלי מילים “הבטחתי” לו שאמשיך בה.
לפני כחצי שנה, מצבו כבר היה ממש לא פשוט, והוא העביר לטיפולי את הקשר עם אנשי המועצה לשימור מבנים ואתרים, שאיתם יש קשר לשימור מבנה הארכיון. לצורך השלמת רשימת המבנים והאתרים שיש לבצע להם שימור בכברי, היינו צריכים לשלוח למועצה תמונות של המעיינות, של טחנת הקמח ושל “בית הפלחה”. מכיוון שאני לא הייתי במקומות האלה מאז כתה ח’ ולא ידעתי להגיע אליהם, ביקשתי מאהוד שיסביר לי איך להגיע, והוא, להפתעתי, אמר לי: “מה הבעיה בוא ניסע לשם”. וכך עשינו.
ירדנו למעיין הראשון, עין גיח. ראיתי שהביקור הזה כרוך בטיפוס על אבנים ודילוג על מהמורות, ולא רציתי להכביד על אהוד, אך להפתעתי ראיתי שהוא כאילו קיבל “כנפיים” וכוחות לא מוסברים. הוא התחיל לדלג כאיילה שלוחה על כל המכשולים, עד שהגענו למבנה שהיינו אמורים לצלם.
משם המשכנו לטחנת הקמח ליד אתר השיירה, שם נתן לי אהוד הסבר על המקום ואפשרויות השימור. בהמשך עברנו בכל ארבעת המעיינות, היינו בבית הפלחה, במטע האבוקדו ובבננות. במהלך כל השנתיים שעבדתי איתו לא ראיתי אותו חיוני כל-כך וברק זוהר בעיניו.
הזכרון של היום המיוחד הזה, הוא הזכרון שאני לוקח עמי משנתיים אינטנסיביות שבילינו יחד.
יהי זכרו ברוך.
דוד בן-צור