רעננה דודנו היקר,
לאחר שמלאו לך 91 שנה, באנו ללוות אותך בדרכך האחרונה.
אכן זה יום עצוב, הלכת מאתנו לבלי שוב
קשה היה לראות אותך נוטה למות, וכולנו חשים את אותה יתמות
אתה הקשר שלנו לכל המשפחה, תמיד בחגים איחלת לנו שפע של ברכה.
היית הגיבור שלנו, המפקד שהחזיק מעמד במנזר סן סימון
ובזכותו ברחו מביתם תושבי שכונת הקטמון.
הם סימנו את הדרך ליתר השכונות, שברחו מירושלים ואנו זכינו בה להבנות
עוד זכור לי שאימא שמרה על עיתון “העולם הזה” בו הופעת בדף השער,
כשאתה רץ בראש הפלוגה ובידך גליל נייר
ובו התווי של דרך בורמה, אותה לקחת על עצמך כמשימה,
למצוא דרך עורפית, שתהיה לכביש תל אביב ירושלים לדרך חלופית,
כי ירושלים הבירה, הייתה עיר נצורה. והבאת לבן גוריון את הבשורה.
בג’יפ שהובלת מקריית ענבים, ממרומי הצוק ראיתם שני אנשים שכובים,
ומשגיליתם שאלה גברוש ועמוס חורב, הבנתם שהפתרון קרב
וידעתם, שנפתרה התעלומה, וניתן להשלים את המשימה.
שיקול דעתך, תמיד הנחה אותך,
כשקיבלת פקודה לתקוף את הכפר, ממנו צלפו בשיירות המעפילות אל ההר
ראית ערבים רבים שמחכים במארב והחלטת לשנות את מועד הקרב
כי המפקד במקום אחראי למילוי הפקודה,
והוא שיבחר בזמן המתאים ובשעה היעודה
וכך נכבש גם בית מחסיר ורעננה זכה, את חייליו בבטחה הביתה להחזיר
לאחר שקמה המדינה, מעולם לא נח על זרי הדפנה.
עם דודתנו היקרה, נעמי, זיכרונה לברכה
הקימו יחד משפחה, אוהבת ושמחה.
לימים הלך ללמוד, בהנדסת בניין רצה לעבוד
בכברי בנה והקים, חדר אוכל ושכונת ותיקים.
עוד זכור לי ששכנינו בנו מרפסת, שלתחום ביתנו הייתה פולשת.
אימא קראה לרעננה לעזור ובמחי כמה מכות פטיש ראיתי את המרפסת נהרסת.
במהלך לימודיו, כשאימא נפטרה, התגייס רעננה לעזרה
ובא לגור עם אבא, בחדווה ובידידות וגאל אותו מן הבדידות.
ועד לאחרונה לא נס ליחו וחרף גילו היה איתן בכוחו
וצעירה הייתה רוחו.
הוא אף זכה בכזאת ריבה, שאחווה ורעות ביניהם מיטיבה.
מבורך בכישרון, שלא בגד בו הזיכרון, עד הרגע האחרון.
לכן קשה כל כך להיפרד ודוד כה אהוב לאבד.
תנחומינו לאסף, דיתי ויעל, הכלות, החתנים, הנכדים והנינים
וכל הקרובים והידידים הגדולים והקטנים,
מכל ה א ח י י נ י ם
הספד של אחינית של רעננה (טובה, הבת של שרה אחות של רעננה)