יחיאל – חיליק עציון
1928 – 2012
אבא נולד ב-י’ בשבט תרפ”ח, 1 בפברואר 1928, בן לשרה ואליעזר זליקוביץ’, אח לחיים מוסיה ודבורה.
המשפחה גרה בביתם ברחוב שלוש שעל גבול תל אביב יפו, עד שהבית נשרף ע”י פורעים ערבים במאורעות 1929.
במשך מספר חודשים היו בני המשפחה פליטים וחיו בתוך בית ספר “תחכמוני” בתל אביב, עד שאביו קנה צריף אחר בשכונת נורדיה שבתל אביב ושם גרו עד 1947.
כילד למד יחיאל ב”חדר” וגדל כילד חרדי לכל דבר.
בגיל 15-16 התחיל להבין את המצב הלאומי באותה עת, והתחיל לחשוב שהוא חייב לעזור להקמת המדינה, הוא הצטרף למסגרות חילוניות, הצטרף לתנועת הנוער העובד ובגיל 17 התגייס לפלמ”ח.
אז גם גילה את נושא הספורט והתחיל לשחק כדורגל, הוא נחשב לכדורגלן מצטיין ושיחק בקבוצת הנוער של “מכבי תל אביב”.
עם גיוסו לפלמ”ח הוא צורף לקבוצת אידאליסטים שהייתה “הכשרת מעוז” איתה הגיע להכשרה בקיבוץ מעוז חיים, ומשם לבית הערבה. בבית הערבה עבד במפעל האשלג בסדום, וכאשר נאלצו לנטוש את הקיבוץ הוא המשיך עם קבוצת הגברים לשהות קצרה בשפיים ומשם לכברי.
בימים הראשונים בכברי התאכסנו האנשים באחוזה של פיאודל ערבי (נהר) במרחק 2 ק”מ מהישוב, חיליק – כפי שכבר נקרא – התעקש לבנות את הצריף הראשון יחד עם עוד 5 חברים ומאז נשאר על הגבעה הזו שלימים קיבלה את השם קיבוץ כברי.
לאחר הקמת הצריף הראשון היה שותף לבניית עוד צריפים ובהם חדר האוכל הראשון שכידוע נישרף בשריפה, לאחריו בנו חדר אוכל שני, בנו את בית התינוקות הראשון, את גן הילדים הראשון, את המכבסה ומחסן הבגדים, נטעו את העצים הראשונים במטעים, בנו את המוסך והמסגריה, את הרפת, הדיר והלולים, ואת שאר צרכי המשק.
חיליק עיברת את שם משפחתו מזליקוביץ לעציון בהתאם לתפיסת עולמו של מעבר היהודי החלש והמסכן מהגולה בפולין להיותו ישראלי חדש חזק וגאה.
במקביל לחייו בקיבוץ המשיך לשרת בצבא במשך הרבה שנים –
עם הקמת מערך המילואים של צה”ל בשנת 1951 הוא גויס לפלוגת הסיור של פיקוד צפון, והפלוגה סופחה ליחידות שונות עפ”י צרכי הצבא מעת לעת.
במלחמת ששת הימים שירת בפלוגת הסיור של חטיבת השריון המהוללת 188 אשר פרצה בתחילת המלחמה לגדה המערבית, הגיעה לג’נין, והמשיכה עד ים המלח כשהיא עוברת בדרך את בית הערבה, זכורה לנו היטב הודעה משונה שאז לא הבנו אז את מלוא משמעותה – חיליק מסר שהיה בבית הערבה, ראה שם בתים הרוסים עד היסוד והוא חושב שאילו בתיה של בית הערבה “שלנו”. האמת – אנחנו אז עוד לא הבנו את המשמעות המלאה של הרגע ההיסטורי הזה.
לאחר שחרור הגדה המערבית עברה החטיבה ללחימה וכיבוש רמת הגולן, עלו מדרום הרמה והמשיכו בלחימה עד צפונה למרגלות החרמון. חיליק חזר מהמלחמה הזאת מאוד גאה על הצבא שיש לנו אך גם פצוע מאיבוד חברים.
במלחמת יום כיפור חיליק היה יותר מבוגר, הוא נקרא שוב לשירות באותה חטיבה והפעם לא כלוחם אלא בתפקיד מנהלי. החטיבה ספגה אבידות כבדות, והוא לקח את זה קשה מאוד. החטיבה נישחקה עד כדי כך שלמעשה לא היתה קיימת יותר כחטיבה ונמחקה מהסד”כ של צה”ל, אך לאחר תום הקרבות הוחלט להקים מחדש את החטיבה וחיליק נתבקש ע”י המח”ט להתגייס לקבע ולהיות קצין החינוך של החטיבה.
לאחר תקופת הקבע ובניית החטיבה מחדש, הוא השתחרר והמשיך במסגרת מילואים מידי שנה בתפקיד של מפקד קורס רבי-סמלים.
במקביל בנה את חייו וחיי משפחתו בכברי.
את טובה הכיר בשידוך של חברים משותפים, בחורה צעירה מקיבוץ רביבים שהפכה מהר מאוד להיות אשתו, אימנו וסבתנו.
הזוג הצעיר ייסד את המשפחה בכברי על ערכים של ציונות ללא מרכאות, ערכים של בנייה והגנה על המולדת, אהבת המשפחה וחיים משותפים בקיבוץ.
כך גדלנו – ארבעת הילדים – איתן, אוסנת, הדס ונועה, וכך אנחנו משתדלים להמשיך עם ילדינו שלנו.
לאורך השנים בכברי אבא עבד במגוון עבודות בקיבוץ ומילא מגוון של תפקידים ותמיד במסירות וברצון להמשיך ולתרום ולפתח את הקיבוץ.
עם יציאתו לפנסיה התנדב כנהג ה”כתף” (הרכב של המרפאה) וסייע מיוזמתו לרבים מחברי הקיבוץ בעת הצורך.
תמיד היה מאוד ערני ואכפתי לנעשה בקיבוץ, למרות שהשינויים האחרונים במבנה הקיבוץ היו בניגוד להשקפת עולמו הוא הבין שזו האופציה המתאימה ביותר לזמנים שהשתנו, ניסה בדרכו להשפיע על מגוון החלטות בנושא ההפרטה, מחה נגד קיפוח הפנסיונרים ובעד שימור הרוח הקיבוצית, אך קיבל בהבנה מלאה את השינויים שעברו על הקיבוץ שאותו ייסד.
בחלוף השנים נולדו לו 12 נכדים ונינה אחת, את כולם הוא כל כך אהב – לא היה גבול לאהבתו אלינו – בני המשפחה.
הוא היה בעינינו עמוד התווך של המשפחה וכל חג ואירוע החל בנאום הליכות על צופני היהדות והקשר שבין המסורת לישראל המודרנית.
נזכור אותו תמיד כאיש אשכולות טוב לב, מודל לאורח חיים ציוני ואידיאליסטי, שיתופי ומתחשב, עוזר ותומך, איש שיחה ושיח המעודכן תמיד בכל הנעשה סביבו המקרין חוכמה, תרבות ודרך ארץ.
אנחנו בטוחים שלמרות שחיליק עזב את אורח החיים הדתי חרדי, אלוהים אוהב אותו אהבה גדולה.
אתה בליבנו תמיד.
לאבא היו 3 אהבות גדולות שליוו אותו כל חייו.
האהבה הראשונה הייתה המדינה – מדינת ישראל המתפתחת, אותה ליווה מיום הקמתה ועד שלשום, היום בו נפטר.
אבא הכיר כל דבר במדינה והיה בקיא בכל נושא – בהיסטוריה של המדינה, בנושא המיעוטים וההיסטוריה של כל אחד מהם, בגיאוגרפיה, בפוליטיקה, בספורט ומעל הכל בבטחון. אבא לחם ב-4 מלחמות על הגנת המדינה והכיר כל כך טוב את הקשר בין התנ”ך למדינת ישראל – אבא פשוט אהב מאוד את מדינת ישראל.
אהבה שנייה שלו הייתה הקיבוץ, קיבוץ כברי. הוא היה שותף פעיל לכל אורך חייו ככל שיכל בבניית הקיבוץ החל מהקמת האוהל הראשון בין הסלעים והקוצים על הגבעה הזאת דרך בניית הצריפים הראשונים והבתים הראשונים, נטיעת העצים הראשונים במטעים ועד לפני חודש וחצי, המועד שבו מלאך המוות התחיל להציק לו.
למרות שבשנים האחרונות הקיבוץ משנה את דרכו והופך למשהו שאבא לא התכוון הוא המשיך לתמוך ולעזור כל הזמן בכל מקום שיכל.
אבא מאוד אהב את קיבוץ כברי.
אהבה שלישית של אבא הייתה המשפחה, שגם אותה הוא הקים והיא הלכה וגדלה והתרחבה והסבה לו עונג רב. אהב את טובה אשתו כל כך הרבה שנים, אהב אותנו – ארבעת ילדיו, את 12 נכדיו ואת נינתו הקטנה.
את כולנו הוא כל כך טוב הכיר, תמיד היה מעודכן ובקיא במעשיו של כל אחד מאיתנו, תמיד חיפש איך לעזור לכל מי שצריך, תמיד שימש עמוד סמכותי ויציב לכולנו ותמיד קיבל אהבה גדולה חזרה מכולנו.
אבא – כולנו אוהבים אותך כל כך.