רן, אחי הגדול – נילי

רן, אחי הגדול – נילי

כשנה חלפה – – –       והחיים ממשיכים. – אך לא חייך שלך

התדהמה הראשונה כבר חלפה, כמוה ההלם, ההכחשה, הפחדים והכעסים כמו החווירו. ונותרתי עם חסרונך – והוא גדול וכואב.

אין יותר טלפונים, סמס, ארוחות ליל-שבת בביתך, בשלן מומחה שכמותך, – עם הארוחות הטעימות כל כך שלמדת לבשל. איני שואלת-נשאלת יותר לשלומך-לשלומי, אין יותר וויכוחים וכעסים לעתים, פרצי רתחנות ג’ינג’יים מצדך או מצדי.. – אתה חסר לי כל-כך אחי הגדול, שהקשבת לי כשסיפרתי את כאביי ואת ניצחונותיי, – שבאמת רצית לשמוע.

בהעדר כל אלה עולות השאלות הגדולות: הרי לא גדלנו כאחים, שנינו תוצר מובהק כל כך של החינוך המשותף. אתה חשת בן למשפחת “ברוש”, אני באתי ממורכבות “אילן”. כיצד נוצר קשר האחאים בינינו? כדרכנו, קשר נפתל, עמוס רגשות לא-פשוטים, ‘נתקע בפינות’ וצווח לעיתים, ועם זאת קיים, עמיד ומוצק. – נראה שחלקך ביצירתו גדול משלי, לא לחינם כתבו ילדיך על קברך “איש של משפחה”. כך בחרת, כך גידלת עצמך, כך רצית כל כך..

ואנחנו, כמו חתול ועכבר היינו בילדותנו, אתה עם המכנו שלך, אני עם בובותיי, אתה רוצה לכבות את המנורה בחדר, אני מבקשת להדליק את האור – – כשהיינו ילדים הלעגת שאיני יודעת לקרוא: ” את יודעת איך קוראים אבל לא יודעת לקרוא”, דקדקת. ואני נפגעתי, כל כך רציתי להרשים אותך. לימים הפכתי את הקריאה לתחביב, בדומה לך.

כשבגרנו מתחרות האחאים המרה הפכת למודל חיקוי ול”מסביר-עולם” עבורי: – יצרת חיבור בין הפרטים, ציירת תמונה פנורמית מנומקת של העולם הסובב, במכתביך, בשיחותינו, לעיתים בוויכוחים הפוליטיים שלא אהבתי ואתה היית מכור להם… ממך למדתי להכיר ולאהוב גם את ה- Beatles שכה אהבת, בעקבותיך התמכרתי גם אני למוסיקה שלהם.  

התקרבותנו נבנתה סביב המשברים בחיינו. תחילה הגירושין – שלי, ואז שלך. ואז באו המחלות. שלי, אח”כ שלך. לאטנו למדנו את אומנות ההקשבה, שהייתה כל כך לא מובנת מאליה בינינו, – והפכה למאוד קיימת וממשית באיי החסד של שיחותינו.

רן, בחודשים הראשונים לאינותך הפיזית חשתי בנוכחותך סביבי בחדות ובהירות גדולות, הוספתי לשמוע את קולך באוזניי. בהלווייתך ביקשתי בלבי מסבתא שתלווה אותך בצעדיך הראשונים בקיומך החדש. בבוא יומי אני מקווה לפגוש שם את שניכם, ושתבוא לקראתי בשמחה. שנותרה בעיקר האהבה.

להתראות, אחי.

 

 

למדוד את הכאב לאט

ללמוד את מידותיו.

קירות רחבים עטויי געגוע

שבילים תועי מרחקים

מאחי שהלך

לגווע

 

הרגע, עכשיו שעבר,

מקום וזמן.

הם היו, הם נותרו בלעדיו

מחליקים, נמוגים ואינם.

 

“מי שלפניי ומי שמאחוריי ומי שמצדדי

הוא העומד”.

אני העומדת ואתה

ההולך ומתחבא.

 

היֹה הָיָה.

סיפור ילדים של לפני השינה.

הָיָה ואיננו

יותר