פרידה מהני – עינת גרינברג

הני, אישה יקרה,

במשך עשור שנים, ביד אומן, היית מתקנת את הספרים שכריכתם התרופפה, מאחה קרעים בדבק ובפיסות נייר, מוסיפה צבע לאיור שהתבלה ועוטפת ספרים חדשים שהגיעו מדוייק מדוייק, כדי שתלמידי מעיינות יהנו מדפדוף בספרים נאים. בין לבין נכנסות היו המורות לחדר העיון בו היית יושבת, ואת בפינה שלך היית עוקבת בעניין ושואלת לשלומן. לא אחת, היו נעצרות לידך לשמוע מה שלומך, ולמי שעיתותיה היו בידיה, היתה מתעקבת לשמוע על החדש אצלך: על נין או נינה שהתווספו, על נכדה שלומדת באוניברסיטה, על ספר שכתב אורי, על ביקור צפוי של אחיך, על נסיעה לחג לשובל. כשגילית לנו את גילך לפני שנה, אי אפשר היה שלא להתלהב, ושמחנו יחד לציין את יום ההולדת 90 עם כל צוות המורים. סיפרת על האירוע המשפחתי בזכרון יעקב, שבו כולם נאספו לארוחה מיוחדת, ושמחת מאד בדרך שבחרו קרובייך.

באחד הערבים נענית להזמנתנו לסעוד איתנו בבית ארוחת ערב שבמהלכה גוללת לפנינו את סיפור חייך טרם עלייתך ארצה. היינו נדהמים מכל הגלגולים שעברת כילדה וכנערה, מהפרידה הסופית מאמך שלא ירדת לפשרה באותו הרגע, מהעבודה אצל אנשים שלא הבנת את שפתם, ואחר כך אצל אחרים. החוויות שעברת בילדותך, לא הפכו אותך לאישה שותקת – וחלקת איתנו שמחות ועצבונות.  גם לילדי מעיינות סיפרת את סיפור העלייה שלך.

לפני פחות משנה, כאבי הרגליים והגב גברו מאד וכשביקרתי אצלך אמרת לי כמעט בהתנצלות שהעבודה במעיינות קשתה מדי ואולי צריך יהיה לחפש מישהו שיחליף אותך כרגע, ואולי אפילו לא תוכלי לחזור. הישרת מבט אל מהלך הדברים.

בפעם האחרונה שנפגשנו לפני שבועיים, כשנכנסתי לביתך היית מכונסת ודוויה וניסית לשכך את הכאבים. סיפרת לי שנטלת טיפות ושאילדי נתנה את רשותה ליטול אותן כל אימת שתצטרכי. ולמרות זאת, דרשת בשלומן של אותן מורות שעברו עליהן אירועים משפחתיים מעציבים במהלך השנה האחרונה בהיעדרך. היכולת שלך לראות את האחר גם כשהיית נתונה לכאבים משלך היתה מעוררת השתאות. במהלך ביקורי צלצל הטלפון ודיברת עם ג’ף. ג’פי, קראת לו. סיפרת שהוא עומד להגיע ושמחת שהוא עוד יכול לעשות את הנסיעה הזו כדי שתוכלו להפגש, כי את כבר לא יכולה. כל-כך קרובים הייתם זה לזו.

בזמן ששוחחת איתו, הסתכלתי סביבי בסלון, והתבוננתי בחדר הצנוע והעשוי בטוב טעם. כל דבר היה במקום. ציורי מים שלך היו תלויים על הכתלים והיה נדמה שאט אט הרגשת נינוחה יותר והכאב דעך. לפחות לזמן מה. על הכוננית היו ספרים של אפלפלד, סופר ששתינו נהנינו מכתיבתו והיינו מדווחות זו לזו כשיצא ספר חדש ומתעניינות אם כבר קראנו אותו. כשראית שאני מסתכלת סביב, סיפרת שאורי סידר למטפלת חדר מאד נחמד. לא רצית להכנס אליו אותו זמן, כיוון שהיא היתה שם וכיבדת את פרטיותה. “תבואי בפעם אחרת, אראה לך אותו” הבטחת. המגורים עם אדם חדש בביתך הרתיעה אותך כי רצית בפרטיות משלך, “אבל” אמרת לי “אני יודעת שזה מקל על הילדים שלי. הם כל כך עסוקים.” הערכתי את היכולת לקבל את העזרה על מנת שלא תהיי לטורח על אחרים.

בבקרים הייתי רואה אותך על הכביש מתעקשת על יציאה והליכה ברגל עם שני המקלות בליווי המטפלת. ניתן היה להבחין שאת נאבקת על כל צעד. כשראינו אחת את השניה, עצרת ונופפת לשלום מרחוק כשהמקל בידיך.

בשנים האחרונות היית מביאה אלינו ציורי מים משלך כדי שסטן יסרוק ויתן להדפסה של גלויות ומהן היית מכינה ברכות לשנה החדשה. גם בתא הדואר שלנו היתה מחכה לנו אחת כזו. השנה כבר לא תחכה בו הברכה ממך.

היי שלום, הני, עצוב לי בלעדייך.

כתבה עינת גרינברג