פרפר לא יכול לראות את הצבעים שלו.
הוא מביט תמיד על משהו אחר,
נפעם מהכחול של השמיים,
מאור השמש הבוהק והמסנוור.
הוא נדהם מהגיוון האינסופי של הפרחים,
מהירוק המשתנה בכל עלה,
הוא בטוח שהכול כל-כך מדהים!
הוא לא מבין לרגע שגם הוא כזה.
הוא חושב לעצמו כמה הוא קטן, ולא חשוב,
מול האופק העצום והגדול.
פרפר לא יכול לראות את הצבעים שלו,
למרות שכל שאר העולם יכול.
המילים והזמן לא יספיקו לתאר את דמותה השובה,
את אישיותה הקטנה והבטוחה של אמא.
הפרשנות של חייה לדברים המתרחשים סביבה ובכל היקום כולו,
מיוחדת, שאין שני לה.
איך הקשה והנוקשה
האכזר והמנוכר
החולה והאביון
קיבלו התייחסות מיוחדת,
במראה של רוך וחמלה, נתינה וקבלת השונה והאחר.
עברה ועבר משפחתה, וכל הקהילה ברוסטוק,
סופרו כסיפור מהאגדות.
צבעי התגייסות לאחר ונתינה אין-סופית,
פרידות כואבות
כל אלה הפכו למציאות פתורה, מוסברת ומנומקת.
ישראל וקיבוץ כברי לא ניתנו לה כמובן מאליו, אלא כעוד מסע בחיים שיש להתמודד, ולהעצים כל רגע.
החיבוק את ילדיה, הנכדים והנינים הם השמיכה הרכה, שבמו ידיה רקמה וטוותה עבור עצמה ועבורנו.
גם סיום חייה היה מחושב ואיתן. בצלילות הדעת ובאצילותה,
נבנה כך,
שגם הסובבים אותה לא העזו להפר.
האור, הצבעים העדינים והאופטימיות שהשאירה לנו לאחר לכתה
יהיו שזורים בחיינו ונר לרגלינו.
כתבה: רותי