זיאמה רפפורט
1922 – 2016
מתוך דברים שזיאמה כתב על קורותיו
נולדתי בפרס בעירה פלחווי, בשנת 1922, כבן שלישי לאימי חיה, שהייתה אישה שניה לאבי. הורי הגיעו מבלורוסיה לפרס, לפני מלחמת העולם הראשונה.
אך בהיותי בן שנה העסק המשפחתי נשרף יחד עם הבית בו גרנו. אבי נכווה קשות ואמי לקחה אותו לבית חולים בבקו (רוסיה), שם התברר שאבי חולה בסרטן הבטן וימיו ספורים. אחרי מותו חזרנו לפחלווי, אך המשפחה התפרקה. האחים הגדולים חלקם חזרו לרוסיה וחלקם עברו לטהרן. אנחנו נשארנו ורק אחרי שבע שנים קשות, כאשר אימי לבד פרנסה את כולנו, עברנו לטהרן וניסינו “להתארגן” מחדש. אימי עבדה בניקיון משרדים של המשלחת הרוסית וגם תפרה בבתים. הילדים למדו בבית ספר רוסי. אחי, חטצה גמר את כיתה ט ונסע לרוסיה להמשך לימודים. אחותי הגדולה נישאה לאחד השליחים הרוסיים, יהודי ואחרי לידת ילדם גם הם נסעו ל”מולדתם” רוסיה. אמי ואני נשארנו האחרונים. כאשר גם אני סיימתי את כיתה ט ב- 1936, החלטנו שהגיע הזמן לאחד את המשפחה ולחזור לרוסיה. אך אימי לא הצליחה לקבל אישור לחזור . אני סירבתי לנסוע לבד. מצבנו הורע מאוד, בדיעבד התברר שהיה דווקא לטובה. כך נצלנו מן “הגהנום” שעבר על רוסייה במלחמת העולם השניה.
יכולתי לקבל נתינות פרסית, אך וויתרתי עליה. כי בהגיעי לגיל 18 הייתי חייב בגיוס לצבא. דבר שהיה כ”מעשה” של התאבדות ממש. אף זר לא יצא שלם ונורמלי מהרפתקה שכזו. על אף ששהייתנו הפכה לבלתי ליגאלית היה לי אופנוע, עבדתי ואפילו עשיתי עסקים בלי בעיות, במשך 10 שנים.
פעמיים ניסיתי לעלות ארצה. בפעם הראשונה, שליח מהארץ ביקש שאלווה קבוצת ילדים בני 14 שהוחבאו במשאית ציוד בריטית. עם הגיענו לירדן, על גבול הארץ, נתפשנו ע”י האנגלים והועברנו לבית סוהר בבגדד, בו בילינו 4 חודשים. גם שם המשכתי לדאוג ולטפל בילדים
(מתוך הספר שזיאמה כתב על קורותיו ושנותיה הראשונות של כברי).
כשנתיים לאחר מכן עלינו ארצה בניירות מזויפים, בעזרת שליח מהארץ. אמי נשארה עם קרובים בת”א ואני הצטרפתי לקיבוץ בית הערבה.
אחרי כשנה נאלצנו לעזוב את בית הערבה, רב הבחורים גוייסו לצה”ל ועברנו לסדום.
משם ב- 19 לינואר 1949 עלינו לכברי ומאז חוה ואני ושלושת בנותינו עם משפחותיהן חיים בכברי.
אני התחלתי לעבוד בבניין כמעט מהיום הראשון. בתחילה גם עזרתי בעבודות חשמל מקצוע שלמדתי בפרס. הקמנו קבוצת בניין וכמעט שלושים שנה בנינו לבד. במשך הזמן למדתי שנתיים בטכניון הנדסאי בנין, דבר שהעלה את יכולותי.
כשהוקם מפעל כבירן גויסתי לתפקיד מנהל יצור ובסיום הקדנציה המשכתי בכבירן בתפקידים שונים. במהלך הזמן התגייסתי לשנתיים לליווי קבוץ רביד. וכן לשנה בסוכנות לקליטת עולים ב 1990 . עד גיל 75 עבדתי מלא, ועוד כ5 שנים בעבודות שונות בחצי משרה. אהבתי כל עבודה שעבדתי בה.
2 תחביבים היו לי הצילום והיצירה בנחושת.
עוד מילדותי תמיד חיפשתי עשייה כלשהי, בנוסף על המקובל. מין היפר-אקטיביות בלשון של היום. בפרס הלימודים היו קלים עלי ונשאר לי הרבה זמן פנוי. המורה שלי היה חובב צילום ואני עזרתי לו בפיתוח והדפסה.
בכברי התחלתי לצלם סרטונים מההווי שלנו. זה היה עיסוק יקר ולא מתאים לקיבוץ בראשיתו. לי זה הוסיף טעם לחיים.
התחלתי לעסוק בנחושת, שגם לה שורשים מילדותי בפרס. תחילה מצינורות שהוצאו מדודי מים מקולקלים. מהם יצרתי קישוטים לבתי הילדים. לאחר מלחמת ששת הימים היה שפע של פסולת נחושת מעולה (תרמילי פגזים ועוד) היה תלוי רק בי, כמה זמן אוכל להקדיש לפיסול. היה לי ברור שזה רק הובי ולא יותר. ולכן יצרתי בעיקר בלילות.
כעת אני כמעט ולא עובד. בעיות עיניים מקשות על יכולתי להתרכז. אני מנסה להתגבר כדי להמשיך וליצור, כפי שאני אוהב.
זיאמה – דצמבר 2007