חווה (חווה’לה) שנקר
24.12.2012 – 6.10.1922

 

תם מסע ארוך.

אמא צעדה בו 90 שנה – מנהלל, בה הייתה  התינוקת הראשונה שנולדה במושב העגול, מימי הילדות בצל האקליפטוסים הגבוהים, עד כברי  והבית בצל האגוזים.

המסע התחיל בערב סוכות, 1922, כאשר  לסבתא שפרה “נמאס” לחכות ללידה אצל אׅמהּ, מנוחה שטורמן, בחיפה, קרוב לבית החולים; עלתה על רכבת העמק וירדה בתחנת תל שָמָם (כפר יהושוע), ומשם… איך היא הגיעה עד נהלל?  זאת נשארה חידה, לאמא ולנו… וכבר אין את מי לשאול… אבל בלילה של אותו יום, נולדה אמא, אחות צעירה לאחיה הגדולים ירדנה, משה, נחמן, שרה וצֶבּי, ואחות גדולה לקוֹבַּה הצעיר ממנה.

ימי הילדות של אמא עברו עם שישה אחים ואחיות, ועם המשפחה הגדולה הפרושה ברחבי העמק. כאן החליטו הוריה, ישראל בצר ושפרה שטורמן, שעלו בתחילתה של המאה ה-20, שחלוציות איננה רק כיבוש הקרקע, כיבוש העבודה, והקמת חברה חדשה; חלוציות היא גם היאחזות במקום, ותקיעת יתד של קבע. מימים אלה שמענו סיפורים רבים שכאילו לא נגמרו אף פעם. אמא זכרה פרטים, מצבים וחיוכים – נסיעה בעגלה הרתומה לסוס, טיולים עם המורה משולם, חברות טובות בבית הספר, משחקים ושובבויות, עבודה בשדה התירס, שדה האספסת שכל כך מפתה להיכנס אליו ולשכב על העשב הירוק והרך… אבל אסור לדרוך… ועוד ועוד. אפיזודות מנהלל הצעירה, מבית הספר, מהמשפחה ומהעבודה במשק עלו וצפו, ועד לאחרונה נוספו לנו הצצות חדשות אל עולם זה שאמא נשארה כל כך קשורה אליו וכל כך גאה בו.

ימי בית הספר נגמרו, ואמא, יחד עם חנה, בת הדוד, ודיתה’לה החברה הטובה, ירדו לבקר בבית הערבה. הביקור התארך. אמא נשארה בבית הערבה למרות החום, המלח והקשיים. אולי בגלל החברים? אולי בגלל להט הנעורים והרצון להקים משהו חדש, כמו הוריה? על כך לא שמענו מאמא, אבל מפרק חיים זה הגיעו אלינו סיפורים – על חֵמָלֶה (רפאל חמל) והפרד העיקש, על העבודה בשדה, במטבח ובמכבסה, על המגורים בחדר המשותף עם יוחנן רון וחווה רקוביצקי (בריט), ועוד.

ואז, במאי 1943, הגיע האסון – אוניית הצבא הבריטי, ועליה האח הגדול משה, טובעה ע”י הגרמנים בדרכה בין צפון אפריקה לאיטליה. את זכרונו של משה ואת הכאב הגדול על מותו סחבו כל בני המשפחה עד יומם האחרון. כאב זה הגיע אולי אל סופו רק עתה, עם הליכתה של אמא, האחרונה לבניהם של ישראל ושפרה בצר.

הימים הקשים בבית, שלושת האחים מגוייסים – נחמן בשורות וינגייט, צבי בבריגדה וקובה בפלי”ם, ועל אלה, מותו של משה – כל אלה החזירו את אמא הביתה לנהלל, לעזור בעבודה ולהיות עם הוריה. אבל הקשר אל החֵברֶה בבית הערבה, ובעיקר אל אבא, נשאר ונשמר, וב-1949, עם העלייה לכברי, הצטרפה אמא אל המפונים מבית הערבה, וכאן על הגבעה הסלעית הייתה שותפה בבניית הבית החדש. כאן גם החליטו להקים את ביתם המשותף.

מהשנים הבאות שבמסע חייה, יש לנו עדות ממקור ראשון – אהבנו את הבית שאמא ואבא הקימו, אהבנו את שעות אחר הצהריים והשבתות בחדר, את הגינה, את העוגות, ומעל הכל את הדאגה שעטפה אותנו לכל אורך הדרך, עד לימים האחרונים. בתוך הבית והחברה שבהן האידיאולוגיה הייתה כל כך מרכזית, אמא לימדה אותנו שגם הפרט בחברה, כלומר אנחנו, חשובים, והראתה לנו בעדינות האופיינית לה את החשיבות של הדברים הקטנים.

את הבית הזה, את כברי, אמא אהבה, והרגישה אליו ואל החברים קשר חם ושייכות מלאה. אהבה את העבודה במרפאת השיניים, ולאחר מכן בהנהלת החשבונות. הרגישה חשובה ותורמת, אהבה את האנשים שעבדה איתם וגם לאחר שהפסיקה לעבוד, שמרה איתם על יחסים חמים. גם בזמן האחרון, כשרבים מהם כבר אינם אתנו, נזכרה וציינה שאהבה את העבודה.

אהבנו את ההומור שלה, הומור חסר ציניות, הומור קליל, הומור של חיוך. הערכנו והתפעלנו מהכושר שלה להמשיך הלאה לאחר פטירתו של אבא, להקשיב לגופה ולדעת מה טוב לו; להחליט בדעה צלולה על היציאה מהבית והמעבר לנאות; להשתלב במרחב האנושי החדש; להיות ערה לסובבים אותה; ליצור קשרים חדשים; להשתתף בפעילויות תוך החלטה שזה מה שיש עכשיו; ויחד עם כל הקשיים החדשים – לזכור כל פצע שיש לנו, לילדים ולנכדים, לזכור את ימי ההולדת של כולם, לשמוח לכל ביקור, ותמיד לתת לנו את ההרגשה שכל שנוכל לתת לה הוא הטוב ביותר, שלא ניתן לצפות לטוב ממנו.

המסע הארוך שהתחיל מתחת לעצי האקליפטוס, המשיך בצל עצי האגוז שגידלו באהבה, נגמר כאן בצל עצי הברוש והאלון.