אימא אהובה,
היו לי אינספור רגעים להתכונן לרגע הזה, להעביר אותו בדמיוני, להסריט אותו לנגד עיני.
ובכל זאת זה בלתי נתפס כמה זה כואב ושובר לב, גם כאשר זה כל כך צפוי. היה לי כמעט את כל הזמן שבעולם להתכונן לרגע הזה, והנה, נתפסתי לא מוכנה. זה אותו הדיסוננס שליווה אותי בכל השנה וחצי האחרונות – בין הראש שלגמרי מבין, ללב שממאן להתרגל להיעדרך, לחסרונך.
אני מתקשה מאוד לסכם את חוויות המחלה ובעיקר יש בתוכי איזשהו קול עיקש שמסרב לזכור אותך בחולשתך, במכאובייך, בדעיכתך. כל כך סבלת ועכשיו כאשר תם סבלך אני מנסה להתחיל למצוא את הדרך לזכור אותך ביופייך, בחייך.
חיית חיים כל כך מלאים. כמעט שישה עשורים של אהבה גדולה לאבא וזוגיות שכולנו רק יכולים להתקנא בה. בתבונתכם וברגישותם הרבה זה לזו, ידעתם לפסוע יחד יד ביד במשעולי החיים, בקשיים, באתגרים, בכאבים, בשמחות ובאהבות, לא נפרדים לרגע, ממש עד הסוף. זכיתם באהבה עמוקה קשורה בעבותות. אבא היה הראשון להיות לצידך באובדן הנורא והבלתי צפוי של אבא שלך. אישה צעירה בת 25, כשהדס התינוקת רק בת שנתיים. חסרונו של אביך והגעגועים אליו ליוו אותך עד יומך האחרון. מיעטנו מאוד לדבר על כך בבית, אבל סבא גדעון, אבא שלך, חסר לנו הנכדים כל כך למרות שזכינו להכיר אותו רק דרך הסיפורים, ודרכם הבנו מה הפסדנו. תחושת ההחמצה תלווה אותנו לעולם.
אימא, אם יש משהו קטן שמנחם אותי היום זה שאת עשית הכל כדי לא להחמיץ דבר.
חיית את החיים בתשוקה רבה; בסקרנותך הבלתי נגמרת ובתאוותך לאמנות, למוזיקה קלאסית, לקריאה ולטבע הספקת גם כאישה צעירה ובעיקר בשנים האחרונות, לטייל עם אבא הרבה מאוד בעולם, לדלג בין אינספור תערוכות אמנות, גלריות, מוזיאונים, קונצרטים, סרטי קולנוע. ללמוד באוניברסיטה, לקרוא ללא הרף, להעשיר את עולם הרוח שלך. כל מה שקשור בתרבות, באמנות, בספרות ובמוזיקה ריגש והלהיב אותך. עקבת בדריכות ובתשוקה אחר כל מדורי התרבות בעיתונים.
“סבתא על גלגלים” קראנו לך. אבא צחק שהוא מתעייף מהמעקב אחר הלו”ז הצפוף שיצרת לעצמך בשנים האחרונות לפני שחלית. דבק בך משהו מהחינוך האירופאי שקיבלו הורייך, שיודע להוקיר אמנות ולהתמלא ממנה ובעיקר להעריך מאוד אסתטיקה במובנה הרחב; בבית פנימה ומחוצה לו, בהופעתך החיצונית, בטבע שכל כך אהבת. טיפחת את עצמך ואת הבית ובעיקר את המשפחה.
בילדותנו, שנים רבות לפני שחדר האוכל נסגר, קבעת שאת ארוחות הערב אוכלים יחד בבית, ולא בחדר האוכל. תמיד אמרת ש”ארוחת הערב זה לא רק לאכול, זה בעיקר להיפגש”, ושמרת באדיקות על הארוחות המשפחתיות בשבת עוד שנים רבות אחרי שכולנו יצאנו מהבית. כל כך שמחת לבשל ולארח את כל המשפחה שגדלה וקיבלת בהמון אהבה את בני ובנות הזוג, החתנים והכלות, שלאחרונה אמרת שתמיד הרגשת שהם ממש כמו הילדים שלך. וכמובן הנכדים. שהסבו לך ולאבא כל כך הרבה נחת ושמחה. התמסרתם יחדיו למשימת הסבתאות כמו שרק אתם יודעים, גם בעזרה פיזית וגם בשעות רבות וארוכות של בילוי ושיחות עימם. כל ביקור אצל ישי ואילת בבוסטון ובמדיסון הסב לכם אושר גדול. התמלאתם גאווה לנוכח ההתפתחות והצמיחה של כל אחד ואחת מהם.
אימא, אני באמת מוצאת נחמה בכך שאת הולכת היום אחרי שהספקנו להיפרד, ויותר מפעם אחת. ואחרי שהספקת לראות את דורי הקטנה של אבנר ודנה, רק בת שלושה שבועות.
איזו סבתא היא החמיצה!
נספר לה עלייך, ונספר עוד הרבה עלייך.
לישי ואילת,
לעומר, אסף ורונה,
לעפרי, נטע ומעיין
שמתגעגעים אלייך עד מאוד.
מבטיחה שנשמור על הצוואה שלך, שניתנה לנו בלי מילים, לשמור על אבא ולחבק אותו הרבה, להמשיך ולהרבות במפגשים, בארוחות משפחתיות, לערוך יפה את שולחן השבת כמו שאהבת, לקטוף פרחים, לתת נשיקה של ציפור.
אשרינו שזכינו, תודה על כל השפע שהשארת לנו.
נוחי אימא. עכשיו הזמן לנוח.
אוהבת אותך ומתגעגעת מאוד מאוד מאוד.
נעה אגמי