רותי, תמיד קראתי לך אהובתי ותמיד תשארי כך.
נפגשנו באחת התקופות המורכבות ביותר בחיי, לאחר שנפרדתי מעדנה. אני זוכר עד היום, איך קיבלת אותי ללא ביקורת ושיפוטיות. נמשכתי אליך כי היית החצי המשלים שלי. אני הייתי מלא בביקורת עצמית ואת אהבת אותי כמו שאני.
הגעתי עם עוד חבילה על הגב למערכת היחסים שלנו, ואת בחושים המיוחדים שלך, הבנת מהתחלה, שכדי שהזוגיות שלנו תפרח ותצליח, חשוב היה שאשמור על קשר טוב עם עדנה והילדים. דחפת והזכרת לי את זה כל הזמן כמו שאהבת לדחוף אותי בדברים אחרים.
בחרת להיות אחות וכל חייך חשבת יותר על אחרים ופחות על עצמך, גם כשנפגעת, חשבת איך לא לפגוע במי שנפגעת ממנו, הייתה בך גדלות נפש שהלוואי והייתה גם לי.
בשנת 2007 כשעברת ניתוח במסתם הלב, הייתי בטוח שאני הולך לאבד אותך. עברנו דרך ארוכה ולא פשוטה עד שהצלחנו לשקם מחדש את הזוגיות שלנו. אני הייתי צריך ללמוד, ואצלך הכול בא בטבעיות – ידעת איך להתנהג בלי ללמוד. צוות המרפאה ליווה אותך במסירות, אז כמו היום, וזה הזמן להודות על הליווי המופלא. זה בהחלט לא קל ללוות חבר קרוב לעבודה ברגעיו הקשים.
רותי, הרבה מהדברים שאני גאה בהם בחיים קשורים אליך, הדרך שבנינו את הזוגיות שלנו עד היום האחרון, תמיד חשבנו איך ניתן לשפר, גם שחשבתי שהגענו לפסגת האושר, בסוף לאחר עבודה נוספת הגענו גבוה יותר. תמכנו אחד בשני לא רק בזוגיות, אלא כל אחד בהתפתחות האישית של האחר, תמיד עודדת אותי ללכת בעקבות הלב שלי.
אך יותר מכול אני גאה בחמשת הילדים שהיה לנו חלק בגידולם, התייחסת תמיד לכולם כשווים, היה לך מקום בלב לכולם. כנראה שיש לנו חלק קטן בהצלחה הזאת.
פגשתי אותך באחת התקופות המורכבות בחיי, אני נפרד ממך עוד פעם בתקופה כזאת. זה קצת מנחם אותי שאת לא צריכה לעבור את מה שאנחנו עוברים היום, מספיק סבלת.
תודה שהיית חלק מחיי.
מיכה