12.9.20
רותי,
לא מצליחה להפנים שאת לא בינינו , פשוט לא נתפס. לא מאמינה שאני מדברת עלייך בזמן עבר.
הנוכחות שלך נמצאת בכל מקום ובכל רגע. לפני מספר ימים מצאתי גויאבה ולפני הביס הראשון, חשבתי עלייך, שכל כך אהבת לקטוף פירות מהעץ. בליל שבת האחרון המקום שלך בשולחן היה ריק. השארת חלל כל כך גדול.
היית כל כך משמעותיות בחיי.
האישיות שלך יצרה תחושת קירבה ונינוחות, תחושה שאני רצויה וחשובה. דאגת לשתף אותי באירועים המשפחתיים: טיולים, חגים, ימי הולדת ועוד. תמיד התעניינת בשלומי ובשלום ילדי ונכדי.
ה”תפקיד” שלך במשפחת ברדח, היה לטפל במי שהיה זקוק לעזרה. לקחת לעצמך את התפקיד באופן הכי טבעי . אני יודעת שגם במשפחת כהן המורחבת, נרתמת לכל מי שהיה נזקק. גם בקיבוץ היית ידועה ככזאת שתמיד אפשר לפנות אליה ולהתייעץ.
מערכת היחסים שטיפחת עם מיכה והבנים עוררה אצלי התפעלות והשתאות. ידעת לתת לכל אחד את מקומו והערכת וטיפחת אצל כל אחד את נקודות החוזקה. גם כשלא היה קל, האמנת, ובזכותך ובזכות מיכה גידלתם ילדים לתפארת.
כשחלית, עשית הכל כדי לא ליפול למעמסה על אוהבייך. כשדאגתי לך והתקשרתי לשאול לשלומך, הרגעת אותי ואמרת שהכל בסדר.
בפעם הראשונה שאובחנה המחלה, התגלתה האופטימיות הבלתי רגילה שלך. לא נתת לעצמך להיכנס לרחמים עצמיים. התייחסת לסרטן כאתגר שצריך לפתור וכשנמצאה התרופה שאפשרה לך להמשיך לתפקד, המשכת והגדלת את אחיזתך בחיים בשלל בילויים ופעילויות –טיולים משפחתיים בהרכבים שונים בארץ ובחו”ל, מפגשים עם חברות ולימודים במסגרות שונות. תמיד יזמת והיית מרכז האירוע. אהבת לעשות טוב לכולם והכל כלאחר יד, כמובן מאליו.
לאחר שלוש שנים “טובות” שבהם טרפת את החיים, הגיעה הבשורה הקשה שהסרטן חזר ובגדול. אפילו אז לא אמרת נואש. במשך שנה של סבל, לא שמעתי ממך תלונה ולו אחת, על יסורייך . אמרת כואב לי, אך לא כדי להתלונן אלא כדי לטפל בכאב. באופן הכי טבעי, ידעת שכך צריך לנהוג. לא לחשוב מה יהיה ולהיכנס לסרטים ולחרדה, אלא להתייחס לכאן ועכשיו.
רותי,
אוהבת אותך ומתגעגעת. את מאד חסרה לי.
נעשה מה שנוכל כדי לעזור למיכה ולבנים לעבור את התקופה הקשה.
צביה