אימא….
אימא שלי, אימא שלנו, אימא של אבא…
אני עוד לא קולט… ומתי אני בכלל אקלוט?
איך לאבד אותך? ומה ישאר לי ממך?
בכל זיכרון שיש לי ממך – מיד עולה תחושת הנתינה שלך, הדאגה שלך, הרצון שלך שיהיה לי טוב.
כשהייתי ילד ולא נרדמתי, ועליתי להעיר אותך ואמרת לי “תאכל קוביית שוקולד”.
כשהייתי נער ועשיתי שטויות בבית הספר ובמרחב – ועמדת לצידי כשרצו להעניש אותי.
כשהייתי חייל וחזרתי הבייתה שבוז – והכנת לי אוכל שאני אוהב, ואבא שטף לי את החדר.
כשהבאתי הביתה בפעם הראשונה את מעין, וכבר באותו היום החלטת שנקנה כלים כשרים ופלטת שבת. ואיך שקיבלת את מעין בכזו אהבה.
תמיד גרמת לי להרגיש טוב עם עצמי. גם כשהרגשתי חסר ערך – ידעתי שיש מישהי שחושבת בצורה הכי לא אובייקטיביתי – שאני מושלם.
אימא את יסוד מרכזי בנפש שלי – היסוד הזה התערער ועכשיו אני צריך לחלק את המשקל שנותר באוויר בין היסודות האחרים.
נשארנו בלי הגוף שלך, אבל הנוכחות שלך נשארה. את נמצאת בעיניים של אבא, של ישי ושל גל, ושל כל בן משפחה וחבר שזכה להכיר אותך. נמשיך להרגיש אותך בכל מפגש ובכל רגע של שקט עם עצמי.
אל תדאגי לאבא, אנחנו נדאג לו. נכין לו קפה כמו שהכנת, נבשל לו כמו שבישלת, נחבק אותו בשמך. אל תדאגי גם לנו – מתוך השבר הזה, אנחנו נתקרב. האהבה בינינו תגדל.
אנחנו אוהבים אותך מאוד, אני אוהב אותך,
תשמרי עלינו, ותדריכי אותנו מלמעלה ודרך הלב שלנו
ובשבילך – תעשי עכשיו את מה שאת צריכה לעשות
פרידה
לפני כמה שבועות ביקשתי ממך לצלם אותך, להקליט אותך – ואת לא רצית. פחדתי שלא תהי לצידי כשיוולד לנו הבן. שלא תוכלי להרגיע אותי ולהגיד לי שהכל בסדר כשהוא בוכה, שזה “שטויות”.
כשאני כותב, את לצידי ובנפשי. האימא שהיית בשבילי כמעט 32 שנה, נספגה במחשבות וברגשות שלי.
אבא ומשפחה
את.. שכל החיים שלי היית, נתת, הקשבת, התעניינת, שאלת. קשה להסביר איך בלי לגעת הרבה – היית אישה כל כך חמה ואוהבת.
הפרידה ממך התחילה כבר לפני 4 שנים, ביום שאת ואבא הושבתם אותנו בסלון וסיפרתם לנו שאת חולה.