מארז לסבא
מספרים לי שהצלת אותנו. עטפת אותי ואת אמא בשריון ברזל ולא נתת לאף אחד לפגוע בנו. וברור היה שמי שרק היה מעז היה מרגיש את נחת זרועך. וזרוע בהחלט הייתה לך.
בכל שנותיי הראשונות הייתי לי כאבא, כדמות גברית, כאיש עבודה ומוסר ובלי ספק מילאת את החלק החסר.
מלאת אותי בסרטים מצוירים בטורקית שהיית מקליט לי, ונותן לי לשבת אפילו ס”מ מהמסך…וקצת להתנתק מהמציאות… אבל רק לשעה, כי צריך לתת לטלוויזיה לנוח.
מלאת אותי באופטימיות, נהגת להגיד “פסנסיה פיוחוס”, אם אני לא טועה זה אומר הסבלנות לפשפשים… בעצם שהכול בסדר, למה לדאוג, היא תציק לך גם בלילה…
מלאת אותי בהמון מוסר עבודה, עבודה זה הכי חשוב אמרת. להתפרס בכבוד. גם כשלא הייתי מגיע אליכם הרבה זמן, מספיק שהייתי אומר לך שאני מצטער, אני פשוט עמוס בעבודה, הייתי נשען אחורה בחיוך ואומר: “מצוין, ככה צריך, עבודה זה הכי חשוב.” וברגע הייתי מתנער מהעונש.
מלאת אותי בסיפורי גבורה ישנים, על איך היית מכניס להוא, ושובר לו שם את המקום ויורה עליו את כל אוצר המילים בתורכית החינני שלך…
היום אני צוחק על זה, ומבין שאולי סיפורי גבורה זאת לא המילה המדויקת, אבל בשבילי, היית סופרמן… והתגאיתי להגיד שאתה סבא שלי