דברים שקראה אירית פילמוס בלוויה.
שלי יקרה,
לך, לירון והילדים וכל המשפחה משתתפת בצערכם על מות רותי.
אהבתי להיות חברה של רותי, אהבתי והערכתי את תבונתה ואת יושרה.
לשוחח עם רותי היה פשוט – מילים כנות, משפטים קצרים, אמת ישירה.
הכול מונח גלוי אין התחבטויות להגיד כך או אחרת – אומרות בדיוק מה מרגישות, מה חושבות.
גופה כבר כאב אך נשמתה הקרינה אישיות.
עובדי הבית התייחסו אליה בטוב.
כשראיתי שמבטה מתרחק ונעלם, חשתי כי ימיה ספורים.
שאלתי מה רותי? והיא אמרה: אני לא יודעת, אולי זה מספיק.
דברנו על היש שהיה לה וגם על מה שלא היה. והיא אמרה עכשיו אני מסתכלת ביש. יש לי את שלי בת נהדרת ומסורה. אני גאה שגם לי חלק בערכיה וברוחב ליבה. ויש לי נכדים ויש ירון שמכבד אותי ויש עמית גם שאינו מגיע. ושאת לי חברה אמתית.
כשעברה לבית העמק אמרה שהיא רוצה שנכתוב יומן על מאורעות חייה והם לא היו קלים. רותי דברה ואני כתבתי במחשב. היא שאלה לא קשה לך? אמרתי כן אבל זו זכות לקבל ממך אמון שכזה. כתבנו ומחקנו כי רצתה לדייק את דבריה, נזכרנו בשירים שכתבה. לצערי רוב הדברים נמחקו, לבקשתה. ואחר כך כבר לא היה בה כוח לחזור לעבר.
אמרה לי: אף פעם לא התחרטתי על שהגעתי לכברי.
עצוב לי על לכתה.
יהי זכרה ברוך.