משה בלום

25.4.1920 – 26.11.1992

קורות חיים

נולד ב-25 באפריל 1920 בעיר נירנברג בגרמניה

נפטר בכברי ב-26 בנובמבר 1992 בגיל 72

מתוך ראיונות עם משה בלום לעבודות שורשים של ילדיו ונכדיו

כמיטב המסורת של יוצאי גרמניה, קורות משפחת בלום נחקרו ותועדו עד למאה ה-14 בערך.  סביב שנת 1,100 בעקבות גל רדיפות יהודי צרפת וגרמניה בתקופת מסעות הצלב, נרצחו יהודים רבים באזור מערב גרמניה בקרבת גבול צרפת, משם באה המשפחה, ויהודים רבים נדדו מזרחה לארצות בהם הייתה פחות קנאות דתית. המשפחה שלנו נדדה להונגריה ונקראה משפחת אשכנזי, מכיוון שהגיעה מאשכנז. ב- 1520 בערך חזרו חלק מהיהודים למערב גרמניה והורשו להתיישב באזור ולרכוש קרקעות. משפחת אשכנזי התיישבה בכפר פנינגן כ-20 ק”מ ממערב לנהר הריינס באזור שנקרה פלטינה, אזור שהיה שייך לקיסר גרמניה. מכיוון שדיברו באזור גרמנית, המשפחות תרגמו את השם לדויטש, הקימו כפר וכ-12 משפחות יהודיות עסקו בחקלאות באזור פורה זה.

סבו של משה מצד אמא אלברט דויטש נולד וגדל במשק חקלאי בכפר פנינגן  במערב גרמניה, בקרבת הגבול הצרפתי. היו לסב 8 אחים ומשה זוכר היטב את החופשות שנהגו לבלות באותו משק עם המשפחה המורחבת הגדולה. המשק היה פרימיטיבי, אספקת המים הייתה מבאר בחצר ומשה זוכר את סחיבת המים לבית ולחווה.  למשפחה הכפרית ברוכת הילדים לא היו אמצעים לשלוח את הילדים ללימודים בעיר גדולה ורחוקה ממקום המגורים שלהם. אלברט דויטש הסב החליט ללמוד, בכוחות עצמו בגיל צעיר הוא יצא לעיר נירנברג שם למד משפטים בתנאי רעב קשים ובעזרת מלגות סיים את הלימודים בהצטיינות והפך לאחד מעורכי הדין החשובים של העיר Nürnberg.

סבו של משה מצד אבא מקס בלום היה גם הוא עורך דין מפורסם בגרמניה, וייצג את התעשייה הכימית עד ליציאתו מגרמניה עם פרוץ מלחמת העולם.

אבא של משה, פריץ בלום הלך בעקבות אביו ולמד משפטים. כעורך דין צעיר התחיל לעבוד במשרדו של אלברט דויטש בנירנברג, שם הכיר את בתו של אלברט אליזבט בזמן לימודי המשפטים שלה, ונרקמה ביניהם חברות שהובילה לנישואים ושותפות של פריץ בלום במשרד של דויטש.  עד עליית היטלר לשלטון המשפחה החזיקה משרד עורכי דין משגשג, יחד עם המשפחה המורחבת מצד דויטש. המשפחה הייתה משפחה יהודית משכילה מאוד, הקפידו להינשא רק ליהודים אך לא שמרו על חגים או סממנים אחרים של היהדות, לא שמרו על מצוות והדגישו כלפי הסביבה את היותם גרמנים טובים ונאמנים בני דת משה. המשפחה הייתה מעורה בתרבות הגרמנית אך עיקר חיי החברה היו בחיק המשפחה. בכל שבת היו נאספים כל המשפחה המורחבת לארוחת צהריים ארוכה ליד שולחן ארוך עם המאכלים המסורתיים של המשפחה. המשפחה נהגה לערוך טיולים ארוכים רבים  בהרים ומשה זוכר משפחה חמה ומלוכדת.

משה נולד ב 25/04/1920 בעיר נירנברג בגרמניה, בנם הבכור של פריץ בלום ואליזבט לבית דויטש. אחריו נולדו 3 אחיות, מריה שנפטרה בגיל 4, היגה ואורסולה.

עד גיל 10 למד משה בבית ספר עממי לא יהודי, בכיתות של 60 תלמידים שהגיעו מנירנברג ומהסביבה.

בגיל 10 משה עבר ללמוד בגימנסיה ובחיפוש אחר חוג חברתי משה הצטרף לתנועת נוער “הבונים” של צעירים שחיפשו הגדרה עצמית בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. היו אלו יהודים בורגנים ומשכילים ללא תודעה יהודית מפותחת, וסביב כתבי מרקס ואנגלס נבנתה תנועת נוער יהודית גרמנית שמאלנית. התנועה הורכבה מבורגנים אשר סלדו מהבורגנות, הזדהו עם מעמד הפועלים אך לא עם תנועת הפועלים. חברי התנועה האמינו בסוציאליזם בין לאומי תוך הסתייגות מודגשת מציונות ולאומנות.

בגיל 13 משה חגג בר מצווה, עלה לתורה והמשפחה קיימה את הטקס היהודי כהלכתו. משה זוכר כבר מגיל צעיר את חוסר החיבור לטקסים הדתיים, וההליכה לבית הכנסת בימים הנוראים הייתה בעיקר כדי לשמוע את המנגינות היפות שליוו את התפילות, העוגב והמקהלה בה סבתא של משה שרה.

כאשר היה ברור שהנאצים מבססים את שלטונם בגרמניה, משה ומשפחתו הבינו שעתידם יהיה מחוץ לגרמניה. בשנת 1934 משה בילה חופשת קיץ ארוכה באנגליה, כדי ללמוד אנגלית ולהכין את עצמו להגירה, ושנה לאחר מכן בילה באיטליה את הקיץ ולמד גם איטלקית. בשנת 1936 יצאו חוקים בגרמניה שלא אפשרו להמשיך ללמוד בביה”ס תיכון ומשה נאלץ לחפש מסגרת לימודים מחוץ לגרמניה.

מתוך תודעה סוציאליסטית ורצון לחיות במקום בו היותו יהודי לא ייתן לו תחושה של זרות, משה החליט לעלות לארץ ישראל.  בגיל 17 בשנת 1938 משה נסע למילאנו באיטליה וחי שנתיים בבית דודתו, שם למד לימודי הנדסאי. בקיץ 1940 נסע משה לארץ ישראל בכוונה לבלות כמתנדב קיץ בארץ ולחזור לאיטליה להמשך הלימודים. משה בילה את הקיץ באיילת השחר ובמהלך הקיץ אסרו הנאצים על היהודים ללמוד גם באיטליה, משה חזר לאסוף את חפציו מאיטליה ולהיפרד מהדודים ועלה לארץ לבד, להמשך הלימודים בטכניון בחיפה. בינתיים הוריו ואחיותיו ברחו מגרמניה ומשה שכנע אותם לעלות לארץ. במשך שנה בשנת 1940 כל המשפחה חיה בחיפה יחד ומשה השלים בשנה זו את לימודי ההנדסאי בטכניון. לאחר שנה ההורים והאחיות עברו לארה”ב ומשה נשאר לבד בארץ ועבר לבית הערבה. עד 1948 משה חי בבית הערבה, שם הכיר את רנה ונישא לה, הבן הבכור ערן נולד בשנת 1946. בשנת 1948 עם נטישת בית הערבה חלק מהקבוצה עברו לגשר הזיו וחלק לכברי בגליל המערבי, משה עבר לכברי בה חי עד יום מותו ב-26/11/1992 .

משה היה לאורך כל חייו שלם לגמרי עם חיי הקיבוץ, אהב את הרעיון הקיבוצי, היה קשור לאנשים, למקום ולרעיון וחי כל חייו בוודאות גדולה שזה המקום הנכון והצודק ביותר בעולם לחיות בו.

בשנת 1948 נולד רפי, הבן הראשון שנולד לאחר הנטישה של בית הערבה ונקרא על שם רפי מאייר, חבר טוב של משה שנהרג על גדות הירדן במלחמת העצמאות.

בשנת 1950 נולדה הגר אך הנישואים לא עלו יפה ובשנת 1954 משה נפרד מרנה.

בקיץ 1955 משה נסע עם ערן לביקור משפחתי בארה”ב שם הכיר את הדי פרנק, הביא אותה לכברי, ונולדו להם כרמי בשנת 1957 ומעיין בשנת 1960.

במשך שנים רבות משה היה אחראי על רשת המים בכברי, הקים את התשתית הראשונה והיה אחראי על כל מערכת ההשקיה, כולל הקמת בריכת שחייה דו תכליתית ששימשה כמאגר למי השקיה וכבריכה בגודל בריכת שחיה אולימפית. משה היה נוסע עם הג’יפ הכחול בשדות, מכיר כל צינור בדרך ומטפח את המעיינות הטבעיים שיש סביב כברי, משם היו מגיעים המים לישוב.

בהמשך היה משה שותף להקמת המסגרייה ועם פרישתו מהמים עבר לעבוד במסגרייה. משה המציא ובנה את דודי המים החמים לבתי החברים בשנות החמישים, דודי בוילר על נפט לחימום המים במקלחת לכל בתי החברים בקיבוץ, שינוי מהפכני לאחר שבמשך שנים היו מים חמים רק במקלחות המשותפות.

במשך כל השנים בכברי לצד העבודה במסגרייה משה טיפל בהקמת תעשייה. משה שהיה עם ראש הנדסי וידי זהב, חלם על תעשייה מתוחכמת, תעשייה שתיתן לחברי הקיבוץ עבודה מעניינית ומגוונת לצד פרנסה בכבוד.

בשנת 1967 הוקם מפעל כבירן ליציקות מדויקות מאלומיניום, מפעל שהיה מפעל החיים של משה והוא עבד בו עד יומו האחרון.

התפתחות התעשייה בכברי

עבודת בר מצווה –נכתב ב- 1970 ע”י כרמי מתוך ראיונות עם משה בלום

הניסיון הראשון היה זיתיה כי היו פה הרבה כרמי זיתים עוד מימי הערבים. לערבים היו בתי בד שבהם כבשו זיתים. רפאל חמל התחיל להקים זיתיה ליד מחסן השלחין, שם כבש זיתים בחביות בהצלחה רבה. אחר כך הקימו זיתיה גדולה והעברת הזיתים מכלי לכלי הייתה שונה מכול מקום בארץ. בארץ היו שואבים ממיכל למיכל, בכברי היו שואבים את הזיתים במשאבה מיוחדת וסידרו את המכלים בקומות. נבנתה מכונת מיון מיוחדת לזיתים רטובים. הזיתיה פעלה במשך כמה שנים, רפאל חמל גויס למזכירות הקיבוץ ורעננה החל לנהל את הזיתיה כשנה. חזי עבד אתו שם ושכלל את התהליכים. לאחר זמן חזי ורעננה עברו לעבודות אחרות, לא נשאר מי שינהל את הזיתיה, נעקרו הכרמים כי העצים היו באיכות נמוכה ונשארה זיתיה ללא פרי וללא עובדים. בהמשך הפכה הזיתיה למתבן, כשהמתבן נשרף נבנה שם כביש.

לאחר מכן הוקם בית חרושת לגזוז שנשען על ניסיון של חברה אנגלית ששווקה את מי כברי. מפעל הגזוז הוקם ע”י שלמה מלר ונחל תחלה הצלחה רבה. הוכן גזוז בטעמים שונים, מי סודה, מים מינראליים ועוד.. היה גם ניסיון לייצר בעצמנו סירופ מיוחד מקני סתוויון הדומה לקוקה קולה תוצרת כברי. כאשר המפעל גדל והתפרסם התחילה בעיה שלא ניתן היה לייצר את כל הדרישה. כדי לשמר את הלקוחות היה צריך להגדיל משמעותית את המפעל ולכך לא היו אמצעים. הלקוחות מצאו ספקים אחרים, שלמה מלר עבר לעבודה אחרת והמפעל נסגר. כיום הוא משמש מחסן לזבלים ורעלים.

במשך כל הזמן במסגרייה רצו לעשות יותר מתיקונים, ולהיהפך למפעל יצורי. המסגרייה ליוותה את המפעלים שהוקמו ע”י בניית מכונות כמו משאבת זיתים, מסחטה לסתוויון, מכירת מכונות לעין חרוד, אלבטורים לקש וחביות דישון שעד היום משקים איתם.

כל עוד המשק החקלאי של כברי לא הגיע לניצול מקורות המים והקרקע, לא ראו טעם להפנות את כוח האדם החשוב והאמצעים לתעשייה. כאשר הייתה מחשבה שהמשק החקלאי הגיע לנקודת רוויה מסוימת, ונראה היה בתחזית לשנים הבאות שיש צורך לדאוג למקורות פרנסה מחוץ לחקלאות, אז כברי החליטה להשקיע מאמצים רציניים בחיפוש אחר תעשייה מתאימה.

בשנת 1966 הטילו על שלמה מלר לחפש תעשייה מתאימה. היו המון הצעות כמו:

משאבת דלק, אלבטורים, מסרקות ומגשים מפלסטיק (מפעל שסבא פריץ בלום הציע בשנת 1951 להקים בכברי וההצעה נדחתה כי בכברי חשבו שיש להתפרנס רק מחקלאות!), ייצור מלחציים פנאומטיים וכלי עזר לעיבוד שבבי, ייצור מטריות ועוד הרבה הצעות.

שלמה מלר העלה את ההצעות הבאות להחלטה: גזוז בשותפות עם בעל הון אוסטרי, רעיון שכמעט יצא לפועל, ייצור מברזים ע”י קניית מפעל במפרץ חיפה והעברתו לכברי, ייצור מקדחי שיניים ומפעל יציקות.

בשנת 1967 הגיע לארץ אתגר גוטהולד ואמר שהוא מוכן לתת את הידע ע”י הכשרת אדם, התחיל ברור אם יש שוק ליציקות דיוק והיה נראה שיהיו קונים רבים.

בינואר 1968 הוחלט במזכירות כברי להטיל על משה בלום לטפל בהקמת מפעל למקדחי שיניים עם ציפוי יהלומים, ותוך כדי לאפשר לו להמשיך בבירורים סביב יציקות הדיוק. חודש מאוחר יותר הוחלט במזכירות לדחות את הקמת המפעל למקדחי שיניים ולשלוח אדם להכשרה ליציקות דיוק, בינתיים בלי להחליט סופית על הקמת מפעל.

אחרי שבועיים נסע משה בלום לאמריקה ושלושה חודשים לאחר מכן חזר עם הצעה מוכנה להקמת מפעל קטן בהשקעה של כ-.300.000 לירות בתוך מבנה מחסן האספקה. במאי 68 התחיל הטיפול המואץ בהקמת המפעל ולבסוף הוחלט להקים מבנה חדש בהשקעה של 650.000 לירות. האסיפה אישרה את ההצעה בקיץ 68 ובנובמבר 68 כבר התחילו להניח את היסודות. עדיין לא הייתה תוכנית גמורה ותוך כדי הבנייה התקדמו התוכניות.

באפריל 1969 המפעל עמד כמעט גמור, התקבלה ההזמנה הראשונה מהתעשייה האווירית וביולי 1969 יצאו היציקות הראשונות לתעשייה האווירית.

בינתיים הגיעו עוד הזמנות ממפעלים שונים כמו התעשייה האווירית, אלרון, התעשייה הצבאית, הכור האטומי, התעשייה האלקטרואופטית ועוד..

הוכחנו שטיב היציקות שלנו עולה על מה שמקובל בחו”ל. מתמודדים עם בעיות שלפעמים יש פחות מדי עובדים ולא מספיקים את ההזמנות בזמן. לכבירן יש שם טוב ורבים רוצים לקנות חלקים בכבירן.

השנה הצליחו לכסות את כל ההשקעה הראשונית כולל החזר הון וריבית. יחד עם זה יש תקופות שחסרה עבודה, הכנת שרטוטים לוקחת זמן רב ורק אחרי שיש שרטוט אפשר להתחיל להכין תבניות.

יש לזכור שעד הקמת כבירן התעשייה בארץ לא יכלה להשיג יציקות דיוק והרבה חלקים שכדאי לצקת אותם, יוצרו בשיטות ייצור אחרות שהיו יקרות יותר ולא מתאימות.

לקראת השנה הבאה מובטחת לנו עבודה מלאה והעתיד נראה מבטיח.