דבורה (דבורה’לה) שרמן
2017 – 1932

 

אמא – דבורהלה שרמן – קורות חיים

אמא, דבורלה נולדה בשנת 1932 בורשה שבפולין.

בשנת 1933, כשהייתה בת שנה, עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ואביה, שהיה ציוני, החליט שאין ליהודים מה לחפש עוד באירופה. המשפחה מכרה את כל רכושה והתארגנה לעלייה ארצה, ואז ברגע האחרון, עיכבו להם את הסרטיפיקאטים והם נשארו חסרי כל בורשה.

המשפחה התפצלה: האב – סבא לוי – גר אצל הוריו, האח שלמה בן ה- 5 – גר אצל אחת הדודות, ואמא עם אימה ציפורה – גרו אצל הורי האם.

לאחר שנה הצליחו להשיג את האישורים ויצאו מפולין באוניה לארץ ישראל. בארץ התיישבו בחיפה וגרו בצריף בוואדי רושמייה. המשפחה הייתה ענייה מאד, והאב – סבא לוי, שהיה מובטל רוב הזמן, התקשה לפרנס אותה, בעיקר מפני שהאם – סבתא ציפורה הייתה חולה במחלת כליות קשה וצריך היה לממן תרופות וטיפולים רפואיים.

בחורף, כאשר הייתה זרימה בוואדי הצריף היה מוקף מים והיה חשש שייסחף.

סבא לוי היה חבר “בהגנה” ונהג לארח חברי הגנה לאימונים בירי סביב ביתו.

השנים עברו, סבא לוי עבד במסגרות במפרץ חיפה ומאוחר יותר במפעל וולקן.

אמא למדה בבי”ס עממי א’ ולאחר מכן בויצו, שם למדה תפירה, בישול, טיפול בתינוקות ועוד. אמא הייתה חברה בתנועת מחנות העולים, בעקבות אחיה שלמה (סלי) שהדריך שם.

כשהייתה בת 15 נפטרה האם – סבתא ציפורה, ממחלת הכליות. סלי כבר גר אז מחוץ לבית ואמא נשארה עם אביה. סבא התקשה לדאוג למשק הבית ולאחר זמן לא רב נישא שנית, מתוך כוונה שאשתו השנייה תעזור לו לטפל באמא.

עם תום הלימודים, אמא הצטרפה להכשרת מעוז ב’ והתגייסה לצבא.

בשנת 1951 השתחררה ההכשרה מצ.ה.ל ואחרי מספר חודשים בקיבוץ מעוז חיים, נשלחו חברי ההכשרה לקיבוץ רביבים, שם הצטרפה לאחיה סלי שכבר התגורר במקום.

אמא חיה ברביבים במשך כ- 6 שנים, ואז יצאה בשליחות הקיבוץ לעבוד בקרן הקיבוץ המאוחד בתל-אביב, שם פגשה את אבא, אמנון שרמן, אותו כבר הכירה דרך חברה משותפת מכברי.

בשנת 1957 ההורים נישאו ואמא עברה בעקבות אבא לכברי בה נולדנו אנחנו אביתר וציפי.

בכברי אמא עבדה במטבח ילדים ולאחר מכן שנים רבות בבתי ילדים. בעבודה זו ראתה שליחות ושאבה ממנה סיפוק רב.

בערוב ימיה השתלבה אמא במתפרה ועבדה שם עד שחלתה.

 

חברות מספרות על דבורהל’ה

סימה זהבי מספרת: כשבאתי לכברי נכנסתי לעבוד במתפרה. לא ידעתי לתפור. דבורהל’ה הייתה הגוזרת. אחרי שכולם הלכו נשארנו ודבורהל’ה הייתה מלמדת אותי לתפור ולעבוד על מכונת הלולאות. דבורהל’ה הייתה מאוד שקטה וסגורה אבל בשעות אלו, כשהיינו לבד, היו הרבה צחוקים ודיבורים. כל הפסקה בבי”ס הייתה הולכת להגיד שלום לנכדים ולעיתים קרובות באה עם בגד לתיקון או משהו חדש לתפור להם. מדי יום אביתר היה בא לשאול לשלומה וקצת לדבר. אמנון ז”ל, מאוד דאג לשלומה ובאחת הפעמים כשישבנו יחד בוותיקון הוא הביע את דאגתו למה שיקרה לה ואיך תטופל לאחר שילך לעולמו. מותו גרם לדרדור מצבה. כשהייתה מגיעה לוותיקון הייתי עומדת מולה, מחיכת אליה ואומרת לה פעם אחר פעם בהדגשה: Good morning , תעני לי! והיא חיכה ולא ענתה.

דורית צ’יני מספרת: את דבורהל’ה אני רואה ליד שולחן הגזירה. עבדה בדיוק וקפדנות רבה. ישרה, מתחה והקפידה הקפדה יתרה. הייתה סגורה, לא דיברה ולא סיפרה, כול כולה בעבודה. אהבה מאוד את אגף בגדי הילדים.

חברות נוספות מוסיפות:

• זכורה לי כאישה חרוצה, מנומסת, שקטה ותמיד ליד שולחן הגזירה.
• קיבלה יפה מאוד את בתו הגדולה של אמנון כשבאה לבקר בכברי.
• זכורה לי תמונה שאמנון היה נוסע בקלנועית, דבורהל’ה אוחזת בה והולכת איתו, לצידה של הקלנועית, הזוגיות נשמרה.