קשה לבחור מילים למעמד כזה, לכן חזרתי לדברים שבחרתי לכתוב לסבא, לפני שנה ליום הולדת 90.
לפני כמה שנים הזמנתי את סבא לעשות סיור לקבוצת חברים שלי. הוא וריבה לקחו אותנו בין המשלטים באזור שאר הגיא וסיימנו בבית העלמין בקריית ענבים. אחרי כמה שעות של סיפורי גבורה עצובים וחשובים ישבנו לסכם את המפגש ואחת החברות שאלה אותו “על מה הייתה רוצה שנחנך את בני הנוער, ביחס לסיפורך?”. וסבא, בפשטות אמר מילים שנגעו והשפיעו עלי מאוד. אמרת שמלחמות עושים כשאין ברירה, ואין הרבה מה להגיד מעבר לזה, אבל עשית בחיים הרבה מאוד דברים שאתה גאה בהם, לא פחות מתקופת שירותך בפלמ”ח. בנית קיבוץ ומשקים רבים, הקמת משפחה שאתה אוהב, עבדת בהרבה מקומות, טיילת בארץ ובעולם. ואמרת להם שאתה גאה במיוחד בכל הנכדים שלך. (אז תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על מלחמות, אני רוצה לדבר על סבא שלי)
ומה אני למדתי ממך?
אני למדתי מסבא ומסבתא שאורך חיים צנוע לא חייב להיות מתוך סגפנות. אלא דווקא יכול להיות מתוך תשוקה לחיים ואהבה. זכיתי דרכם להכיר את הנסיון הכי מפואר של הסוציאליזם- הקיבוץ. באחד המפגשים בשנה האחרונה סבא אמר לנו שיש אנשים שגאים שהילדים שלהם הם טייסים או פרופסורים, ושהדבר שהוא הכי גאה בו זה שיש לו ילדים ונכדים “חרוצים וישרים”. כל כך התרגשתי, הרגשתי שקיבלנו את המחמאה הגדולה ביותר שהוא יכול לתת לנו.
למדתי מסבא רעננה שלעשות רק מה שאני רוצה, ולקחת אחריות על החברה שסביבי, לא חייבים להיות שני דברים סותרים. ואולי דווקא בחיבור בין שניהם טמון סיכוי לאושר גדול.
למדתי מסבא איך נראית ענווה אמיתית. איך נראה אדם שעשה דברים גדולים וחשובים, אבל לא מתוך ראוותנות, אלא כדרך חיים, כצו הגשמה. למדתי מה זו ציונות.
למדתי מסבא רעננה לעצור את האוטו בצד הדרך אם אני עייפה, ולישון כמה דקות.
ולפעמים אני גם מנסה את השיטה שלו, “לכבות” קצת את מכשיר השמיעה כשאנשים מתחילים לעצבן אותי.
למדתי מסבא ומסבתא להתרגש מפריחת החצבים, לאהוב חלקים שונים בארץ, להעריך יותר אנשים שהולכים לטייל בשבת בבוקר.
ואם השנים, למדתי גם להעריך את האופטימיות של סבא רעננה, שתמיד נראתה לי קצת חסרת בסיס, וכל כך הרגיזה אותי כנערה ביקורתית, והיום נראית לי חיונית כל כך כדי להיות בן אדם של מעשים ולא רק מילים.
אבל אולי יותר מהכל, למדתי מסבא לאהוב את החיים. ולדעתי סבא, זה הסוד שלך. אולי בגלל זה כל כך הרבה אנשים, לאורך השנים ובכל הגילאים תמיד רצו להיות לצידך.
בשנים האחרונות סבא הזמין למשפחה את ריבה. וככה, על הדרך, הם לימדו אותי עוד שיעור חשוב באהבה ובאומץ לחיות תמיד. ריבה, כל כך כיף שאת אותנו וחלק מהמשפחה. אנחנו מחבקים אותך ואוהבים מאוד.
ויש עוד אין ספור סיפורים ותובנות, אבל עוד נספר אותם.
סבא, אנחנו, אני ושאר הנכדים, אוהבים אותך מאוד.
נעמה בן ישי, הבת של דיתי