אהרון מס
2017 – 1922

אבא שלי.

זה כואב ועצוב כל כך, למרות הגיל וההיתכנות שזה יקרה. וזה מפתיע אותי בעוצמתו. היתה לי אהבה אחת ללא תנאי וגבולות והיא באה מאבא שלי. עם מותו מתה גם האופציה של אהבה מדוייקת כזאת בשבילי, על האדמה הזאת.  יש לי משפחה והרבה אהבה סביבי, אבל כזאת אין. זה קשה לעכל. אני רוצה להיות יכולה להתאבל על אובדנה, אובדנו. וגם חוששת מזה כי זה ענק, האובדן הזה.

הפגישה האחרונה עם אבא שלי היתה די חד צדדית למרות שיהיו כאלה שלא יסכימו איתי. הוא שכב והיה מחוסר הכרה כשהגעתי לבית החולים. זה נראה רע ומפחיד. פיו היה פתוח כדי להתאמץ לינוק  אוויר שלא נכנס בקלות. עיניו עצומות. גופו נוקשה. רגליו קופצות כברפלקס תנועות לא רצוניות שלשווא התאמצתי כל-כך למצוא בהן משמעות.  פחדתי לגעת בו. בכיתי נורא ולא ידעתי מה עלי לעשות. הוא היה במצב של לא חיים ועוד לא מוות. זה מין מצב שלא מדברים עליו הרבה.  לא בדיוק ברור לי אם המצב הזה משתייך לקטגורית החיים או כבר נחשב לסוג של מוות. ניסיתי להבין את המצב ולא הצלחתי. השכל לא עזר. הרופא הנחמד הסביר פנים.

והסביר הכל בצורה מדוייקת ואני רק הבנתי עוד פחות.  ואולי לא שאלתי את השאלה הנכונה?   התקשרתי לנעמי היקרה מקפה מוות כי עדיין חיפשתי תשובות. ובכיתי, וכששמעתי את קולה בכיתי עוד יותר. כי הקול של נעמי רק הקול עצמו הוא סוג של תשובה. בשבילי. נשפכתי לתוך המיכל שהיא בשבילי, וביקשתי לדבר עם יקי. תוך שניות יקי התקשר. שאלתי אותו משהו אני כבר לא זוכרת מה בדיוק,  יקי דיבר בקול סמכותי. היה ברור מקולו שהוא יודע מה צריך לעשות. הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, מישהו שידע בשבילי. מישהו שלא נבהל ושיהיה לגמרי איתי שם. הוא אמר לי לסגור את הדלת ולהתייחד עם אבא שלי. להיפרד ממנו ולהגיד לו הכל הכל הכל.

סיימתי את השיחה. סגרתי את הדלת. לקחתי כסא וישבתי קרוב קרוב אל אבא שלי. לקחתי את ידו בידי. ועכשיו זה נהייה ברור. הבנתי שאין צורך במילים בכלל. זה רק המגע אשר בינינו. ליטפתי אותו וחיבקתי ונישקתי את המצח המיוזע בהמון נשיקות. פתאום לא פחדתי יותר מהגוף הזה שלא ברור מה הוא, יותר חיים או יותר מוות. זה כבר לא היה חשוב. הכל יצא ממני אליו בטבעיות . אבא שלי, אבא שלי, אבא שלי. היו עוד שעות ארוכות של ניסיון שלו לנשום. אמרתי לו שלא יפחד וישחרר. ידעתי שהוא מפחד כי אני כל-כך פחדתי. הרגשתי ברגעים האלה שאני מייצרת ניצחון על פחד קדום ועמוק שבי. פתאום נהייתי מסוגלת

להביט למוות בעיניים ולהגיד לו גם בשם אבא שלי: “אנחנו לא מפחדים ממך”. אם אתה רוצה תבוא. תגיע כשתגיע אל תמהר ואל תאחר אנחנו כאן”. הרגשתי גדולה ומנצחת. תחושה של התגברות על משהו. תחושה שעשיתי גם בשביל אבא שלי את המעבר ליותר נסבל. כך אני מקווה לפחות.

בשעה חמש בבוקר הוא בא. המוות. לא הקדים ולא איחר. היינו מוכנים אליו. ואז נפרדנו כך: אבא שלי לעולם הבא, ואני לעולם הזה.

תמיד אזכור אותך אבאלה’ שלי אתה בתוכי.

אורית