מכתב לאמא היקרה שלי,

 

שנה שלמה הכנת אותנו לפרידה ממך – שנה שלמה שבה כל יום הספקנו להגיד עוד כמה דברים, לסגור עוד כמה פינות, שנה בדיוק עברה מהיום בו גילית שהמחלה הנוראה הגיעה אליך.

בשנה זו אמרנו המון, ותמיד תישאר התחושה שלא אמרנו מספיק.

שיתפת אותנו בכל מה שעובר עליך ורק בקשה אחת הייתה לך – לא לסבול. ידעת בדיוק לקראת מה את הולכת. לפעמים האופטימיות שלך שאולי מחר יהיה טוב יותר הפתיעה את כולנו. סבלת בגבורה.

אמא מיוחדת היית.

היו לי ולך שיחות יומיומיות על הכול, שיחות בהן גם כאשר הגוף בגד, הכאבים הכריעו, שיחה טובה הייתה מפיחה בך רוח אחרת.

תמיד את התעניינת בכל נושא שבעולם, בראש ובראשונה במשפחה, בי, בילדים, בנכדים, במשפחה המורחבת. אחר כך הקיבוץ, סיפורים על אנשים מכאן, חברים, ושאר ענייני חולין וגם סתם שיחה על ספר, סרט, עבודה. הכול עניין אותך, תמיד הראש פתוח לדעת, ללמוד, להתעניין.

חשיבות המילה – מילה בשבילך הייתה לא סתם מילה. חייבת להיות מדייקת, אם חסרה המילה מייד מחפשים במילון את ההגדרה המדויקת, לבנות משפט נכון. במשך שנים את עם מילון אנגלי-אנגלי בסלון על השולחן. כשחסרה המילה מייד את מחפשת במילון, שהתרגום יהיה מדייק ונכון. אלופה בסקראבל.

ראש פתוח לאנשים, דעות, שינויים.

מצד אחד בעלת השקפת עולם ברורה בכל תחום: הקיבוץ, על השינויים, על המדינה, פוליטיקה, בריאות, חברים, אורח חיים, ועוד המון נושאים.

מצד שני בעלת יכולת הקשבה לשמוע דעות אחרות, לנסות להבין, להתווכח, להשתכנע, לשנות דעות, לפעמים פתיחות לשינויים יותר מהדור הצעיר.

התחברת לנכדים במשפחה בצורה מדהימה. היית כתובת לילדי, לשתף, להתייעץ, היית שם בשביל כולנו.

תמיד אפשר לקפוץ לסבתא ולהתייעץ על המון דברים, על מיחושים שמציקים,לקבל עזרה באנגלית או ביולוגיה, לקטר על הקיבוץ,  או סתם לספר איך עבר היום.

אמא, תמיד היית שם בשבילי, בשנות הלינה המשותפת, בגיל ההתבגרות, בהתלבטויות הגדולות בחיים, בהקמת המשפחה. הרגלת אותי כל השנים שאת לידי, תומכת, מייעצת, אף פעם לא מתערבת. תמיד זמינה, קשובה.

דאגת שנכיר את מטעמי המטבח הגרמני, עוגת ביננשטיך (עקיצת דבורה), שטרויזל קוכן, לבּקוכן שהיית אופה כל יום שישי. כשהזמנת אותנו לאכול אצלך, היית מקפידה על מטעמים מיוחדים מבית ילדותך, תמיד מלווה בסיפור או אנקדוטה. לא התרגלת מעולם לשום, זיתים ושמן זית, כל מה שהוא כל כך ים תיכוני.

כמה אופייני שהיית הראשונה במשפחה שהתחברה למחשב, לפני שאנחנו ידענו מה זה. עבדת תקופה בתמירן, למדת להפעיל את המחשבים הראשונים שהיו בכברי, היה לך קשה אבל אתגרים היו בשבילך רק עוד מטרה שיש לסמן ולהגיע אליה.

שנים אחורה – עלית לארץ בדיוק לפני 50 שנה, מאוד עצמאית, רופאה מצליחה מארה”ב. במשפחה חשבו שהשתגעת לגמרי, לא היה ברור מה משלושת הדברים הכי גרוע, להתחתן עם גרוש + 3 ילדים, לעלות לארץ או לגור בקיבוץ. לי סיפרת כל השנים שאת מאושרת שעשית את הצעד הזה, עם כל הקושי שהיה כרוך במעבר מתרבות אירופית, ואחר כך אמריקאית.  לקח לך הרבה שנים עד שהרגשת שבאמת נקלטת פה.

כשאשר שירתי בצבא נסענו יחד לנצרת כמעט כל יום. היו לנו אז המון שיחות בהן אמרת לי כמה חסר לך שלא עברת את החלק הזה בישראליות. לא התחברת לסלנג צבאי, דרגות וראשי תיבות צבאיים, החלק הזה תמיד נשאר נעלם לגביך.

כשנולדו ילדי בדיוק יצאת לפנסיה וחזרת לעבוד בכברי. כך היית פנויה ויכולת ללוות אותי צמוד, ייעצת לי, היית לידי ברגישות ובאהבה – תודה לך אמא. שמרת עליהם בהנאה גדולה כשהיה צורך. היית קשורה אליהם ואל כל הנכדים של המשפחה המורחבת, התגאית עד כמה כולם יצאו שונים כל כך, ומוצלחים כל כך.

אמא יקרה שלי, אני כבר מתחילה להרגיש עד כמה יחסרו לי המפגשים איתך, השיחות וענן שאנל 5 שהיה מלווה אותך מאז שאני זוכרת אותך והיום נמוג.

באהבה גדולה – כרמי