הכרתי את רן במילואים, מיד אחרי מלחמת יוה”כ. למרות הרקע ה השונה ( גדלתי בחו”ל וגרתי בקיבוץ זמן קצר בלבד), מצאנו שפה משותפת מהרגע הראשון. ראשית, היינו גברים אבל לא מאצ’ואים. לא סיפרנו בדיחות גסות, ותחת זה שיתפנו אחד את השני בחוויות עם החברה ואחר-כך האישה. דיברנו הרבה על המשפחות שלנו, גם החלקים השמחים וגם אלה שפחות.
שנינו התנגדנו לכיבוש תוך כדי ביצועו, וחלקנו אחד עם השני בשיחות רבות את תחושותינו ולבטינו בעניין. כשנשארנו שבת במקום שהוא לא עזה או חברון, יצאנו לטייל באזור. במיוחד זכור לי פעם אחת ששמרנו חצי לילה ביום שישי, על מנת לטייל בהר עוזיה בשבת.
כשהיינו כבר בעלי משפחות, ביקרנו אחד את השני – לא המון, אבל מספיק כדי לשמור על קשר שקט וטוב. הבת שלי, יעל, ראיינה את אמא של רן על בית הערבה והקמת כברי, בשביל עבודה לביה”ס.
בשנים האחרונות התקיים הקשר, בעיקר בטלפונים בחגים. מה הופתעתי שרן סימס לי שהוא בביילינסון. הבנתי מיד שהוא זקוק לחבר על ידו וניסיתי לבקר כמה שאפשר. עם כל הקשיים בנשימה ובתפקוד, רן הסביר לי בהגיון ובסבלנות איך הבעיה תיפתר ואיך הוא יבריא…
כשהיה בבית החולים בנהריה באתי להיפרד ממנו. אני מקווה בכל ליבי שחש וידע.
רן חסר לי ואני חושב עליו יותר ממה ששיערתי תחילה. צוואתו – החתירה לשלום, גם בין יחידים וגם בין עמים.
יוני דיזנדרוק