הני פצל
1925 – 2016
הני נולדה בשנת 1925, בעיר רוסטוק (Rostock) בגרמניה.
אחותה אורסולה, גדולה ממנה ב-4 שנים, כבר עצמאית, נותנת ליטוף ברגעי חסד. האח הגדול ממנה בשנתיים, ג’ף, היה זה ששיחק איתה באינדיאנים, היא ניקתה את הארנביה שלו מדי שבוע, ובתמורה הראה לה בסוד, איך מעשנים.
אביה ארנולד (Arnold) היה בעל בית חרושת קטן למברשות ולמחצלות, וכשהסבא נפטר, תפס האב את מקומו בהנהגת הקהילה היהודית הקטנה.
גורל המשפחה התהפך עם עליית הנאצים לשלטון.
המפעל הוחרם. האב שנושל מנכסיו והאם אוהבת-האדם, הפכו את ביתם למסעדה יהודית, שהייתה מקום-התכנסות ליהודים עריריים מהעיר ולפליטים שהגיעו מכל רחבי גרמניה. השנתיים הבאות היו קשות. הני חוותה השפלות מצד מורים ותלמידים בבית הספר. באחד החופשים כשבילתה בבית המשפחה בעיר פרחים הייתה עדה לפוגרום של ממש.
בספטמבר 1938, ביום הולדתה ה-13, ליוותה אימה אמה (Emma) את הני במעבורת מרוסטוק לדנמרק, שם עלתה על אוניה לשבדיה.
הני כתבה: “ישבתי בירכתי האוניה על יד מזוודתי הקטנה והסתכלתי על הים האפור, הכהה. מסביבי רק אנשים זרים שאת שפתם אינני מבינה – ומדוברי גרמנית פחדתי”.
בירידה מהאונייה – מהומה. אין לה דרכון ולא רישיון להיכנס לשבדיה ואיש אינו יודע מה לעשות בילדה הקטנה הזו. והני כותבת: “פתאום, כמו מתוך אגדה יפה, מופיע איש גדול מידות עם פנים חייכניות וקורא לי בשמי […] מרים את המזוודה שלי, לוקח אותי ביד – והופ, יצאנו מן הנמל בצעדים מהירים”
הרגשת הגורל המשותף ליכדה את 60 הילדים שהתקבצו בבית הילדים “וסטרבי” (Vastraby), לקשר עמוק במיוחד. המחנכים, רות והיינץ זייבל היו עבורם גם תחליף להורים. והקשר עמם נמשך עד יומם האחרון. הם העניקו לילדים חוויות בלתי נשכחות, בלמידה וביצירה, בטיולים בטבע, בחגים ובפעילויות מגוונות. אלה היו תמיד מהולים בעצב שלא יכלו להסתירו, בשל הידיעות הקשות שהגיעו מגרמניה.
קשר מכתבים מכמיר לב, בין הני להוריה נשמר עד שנשלחו לטרזין ומשם לאושוויץ. הני שמרה כעל בבת עינה עותקים ספורים מהמכתבים האלה ובשנים האחרונות, כשהחלה לתכנן את פרידתה, תרגמה אותם עבורנו.
לאחר שנתיים בשבדיה, הגיעו לקבוצת החלוצים הצעירים 25 סרטיפיקטים. על ידי הגרלה נחרץ גורלה של הני להיות בין העולים. לא היה לה מושג לקראת מה היא הולכת.
בת 15 וחצי, ב-18 באפריל 1941, עם תרמיל קטן ובו מעט בגדים, וכל המזכרות הקטנות מהבית, יצאה לדרך הארוכה. בעיצומה של המלחמה שטה האוניה לפינלנד בים הקפוא, משם ברכבת ללנינגרד, עם צידה נהדרת שמילאו היהודים הפינים בתרמילי הילדים. באודסה עלו שוב על אוניה. הני, איתנה מול הגלים סעדה את כל הסובלים ממחלת ים. מהאוניה ירדו באיסטנבול – למראיה קמו לתחייה בנפשה כל סיפורי אלף לילה ולילה. ושוב ברכבת, לאנטוליה, משם לסוריה לעיר חאלב, ובלי להתעכב המשיכו הלאה עד ביירות – וחצו את הגבול לארץ ישראל בראש הנקרה. סוף סוף.
בסמינר הקיבוצים סיימה הני מכינה לגננות ועלתה עם חבריה להתיישבות בגבעות זייד. הכי אהבה לצאת לטיולים עם הילדים בעגלה רתומה לחמור, כשהיא כמובן העגלון. הני עזבה את גבעות זייד ועבדה בבית יתומים ליתומי מלחמה. היה זה ערב מלחמת העצמאות, ואז גם פגשה לראשונה את דוד ונרקמה אהבתם. בפסח 1949 ביקרה הני בפעם הראשונה בכברי. שזופה, חייכנית ושחורת שיער. השמועה נפוצה: שומו שמיים, דוד הביא כלה תימניה…
ילדיה שנולדו גרמו לה אושר גדול – וגם הבנה לגודל הכאב של הוריה שנפרדו ממנה כל-כך מוקדם. מתוך הזדהות עמוקה גם קלטה באהבה את אסתרק’ה הקטנה אל חיק המשפחה הצעירה.
רק אחרי שנים התחדש הקשר עם ג’ף ואורסולה. באהבתם ובאישיותם המיוחדת גישרו על הקרע של שנות הפרידה.
באושר ובתחושת שליחות הייתה גננת ומחנכת נאמנה בכברי.
נפשה נקשרה למקום היפה הזה, לנוף שלו ולחברה האנושית המיוחדת המרכיבה אותו. עד אחרון ימיה הקפידה לאסוף במעטפות דואר זרעי תורמוס ואפונה ריחנית, ולפזרם ברחבי הקיבוץ, לשמח לב ונפש ולהרבות יופי.