תמלול הסרט ‘אזכרה לאמא’:
___ קו תחתון מייצג מילה חסרה.
אזכרה לאמא חלק א:
תמי: “ורעננה ביקש להיות ראשון ואח”כ הדס תספר משהו על הדודה, עליזה ורינה אחרי הדס. ורותם תספר על החברות. ואז נגיע לדליק’ה וגאולה וחנהל’ה שלא הגיעה, ואמנון ואחר כך כולם” (איילה מזכירה שיש שיר).
אירית פילמוס: “איילה כתבה כך: בעוד 6 ימים אמא יכלה להיות בת 90, לפני עשר שנים חגגנו איתה יומולדת 80 בהמון שמחה, בשנים שחלפו היו פעמים רבות ששמחתי שנחסכו ממנה התמודדויות כמו מלחמת לבנון השנייה, הציפייה לגלעד שליט, פרידה מחברים שנפטרו ומחלת ה-ALS. על דבר אחד אמא לא הייתה מוותרת לעולם והוא להיות סבתא. נעם, יעל, עמר ואור היו שמחת חייה והיא הייתה להם סבתא נהדרת. נעם ויעל הכירו את סבתא ואת תולדות חייה ובוודאי יש להן זיכרונות טובים. אור ועמר היו צעירים מאוד ולמרות שהיו קשורים בסבתא לא ידעו איזו אישיות יוצאת דופן הייתה _ (רעשי רוח). בפגישה זו הם יזכו לשמוע על סבתא עליזה ולדעתי גם אני אשמע דברים שלא ידעתי. פעם במשפחה שלנו ובעיקר אמא שהייתה מומחית בארגון טקסים עצובים ל_(רעשי רוח), היינו נפגשים רק באזכרות. בשנים האחרונות אנחנו משתדלים להיפגש בשמחות ויש המון. גם היום אני מקווה שזו תהיה פגישה שמחה ולכן השם של הפגישה הוא לא אזכרה לסבתא אלא במקום יומולדת 90. כמה טוב שכולנו פה היום ביחד לספר ולשמוע על עליזה _ (רעשי רוח), אמא סבתא שלנו. תודה לכל מי שהגיע _ _ (רעשי רוח)”.
רעננה: “כמו שאתם יודעים אני לא הייתי במחנות העולים ולא הייתי חבר בבית הערבה, אז איך אני נהייתי חבר של עליזה? לעליזה הייתה חברה ביגור שקראו לה סונקה, אתם יודעים מי זאת סונקה? סונקה הייתה קצינת אפסנאות בהראל והייתה חברה שלי , ככה שהיחסים ביני ובין עליזה הם דרך סונקה. וסונקה ועליזה זה סיפור נפרד אבל זה זה לא מענייננו היום. וכמובן הייתה לי אישה נחמדה ונהדרת שקראו לה נעמי. אני לא יודע משום מה אני חושב שלעליזה לא הייתה חברה כל כך טובה כמו נעמי. כי עליזה העריצה את נעמי בגלל היכולת שלה להיות עצמאית. וזה גם עשה את עליזה עם רצון להיות עצמאית ואכן לחשוב שבתקופות שעליזה הייתה לאם חד הורית זה היה מהפך אדיר ולשמחתי הקיבוץ שלנו כברי קיבל את זה כדבר מובן מאליו. והיום זה נראה כדבר שהוא חלק של החיים. בילינו הרבה ביחד והרבה נהנינו אחד מהשני. אני תמיד אהבתי את היכולת האדירה של עליזה לומר את הדברים הכי מסובכים במילים הכי פשוטות, ואני לא הייתי הולך לחוגים לספרות, נעמי הייתה הולכת ואחר כך היינו מדסקסים על הדברים. טיילנו הרבה יחד והיו לנו שעות נהדרות בעיקר בימי שישי , בעצם בימי שבת בבוקר כשהיינו אוכלים חמאה, אתם יודעים מה זה היה חמאה אז. וככה נמשכו החיים וההערכה וההערצה היא קיימת עד היום הזה ואם אומרים את האמת מאוד קשה לי לראות את איילה במצבה הנוכחי ואני יודע שאילו הייתה נעמי בחיים, היא הייתה מגיעה אלייך, אילה, כל שבוע. תודה”.
הדס: “אני הדס בת של רות זריז, עליזה היא דודה שלי, הדודה היחידה שלי, זה תואר כזה מכובד. אני הבת השלישית יש לי שני אחים שהם לא פה היום, ירון לא מרגיש טוב הוא במשאבי שדה, ונעמי לא יכלה לבוא היא בתל אביב, ואבא שלי שהוא בן 90 הוא מרותק למיטה, הם שלושתם ככה נמצאים פה מאוד. אז קודם כל הדבר הכי חזק שיש לי זה באמת שעליזה הייתה הדודה בהא הידיעה. היו שני דודים אצלנו בסך הכל דודה עליזה ודוד מופל מהצד של אמא שלי, לא היה בכלל מהצד של אבא שלי. ומאז שנולדתי אני חושבת שרותי ועליזה זה דבר מחובר. זה ביחד. זה דודה, אבל זה חלק מהמשפחה, על זה גדלנו. ותמיד זה שיגע אותי שאנחנו גרנו במשאבי שדה ואתם גרתם בכברי וזה לא היה נסיעה כזו כביש 6 כמו שהיום אפשר לחצות את זה הלוך וחזור כשאני נוסעת לבקר את אבא שלי, אלא זה היה מרחקים . זה היה מסע לנסוע לכברי , אני לא צריכה לספר, מי שעבר את החוויות האלה יודע, ותמיד זה היה ככה להתכונן חודש לפני מתכוננים מקבלים בגדי חופש לילדים ונוסעים לכברי, עולים על אוטובוסים מסע שלא נגמר ואז מגיעים, מגיעים אחרי הצהריים, הייתה עלייה אני זוכרת ברגל, עולים ברגל עם המזוודות, זו חוויה שנשארה כל כך חזק, ותמיד זו הייתה התרגשות כל כך גדולה לבוא לכברי. וגם הפוך, כשאתן הייתן באות אלינו, בשלישייה זה היה מסע הפוך וגם לזה הייתה תכונה כזו התרגשות שאתם באים. והקשר בין אמא שלי לעליזה ככה זה היה … אני הרבה עסוקה בזה חשבתי על זה לקראת המפגש הזה הרבה שכאילו זה היה משהו נורא נורא מובן בילדות שלנו שהן מחוברות ושאבא שלנו מחובר וזה קשר כזה שאני לא יודעת איך, כי לא היו טלפונים והמרחק הגדול, אני לא יודעת איך יודעים, והן יודעות אחת על השנייה הכל. זה היה בתודעה שהו יודעות הכל ושאבא שלי יודע הכל ודי מהר הבנתי שיש לי דודה יוצאת דופן. ואני זוכרת כילדה גם שהייתי נורא גאה בזה אני לא יודעת למה, בכלל אני גאה במשפחה שלנו היה את כל ה….. תמיד זה עורר בי גאווה, זה שעליזה הייתה אמא חד הורית ובחרה ללדת ובחרה להקים משפחה וניהלה אותה זה מאוד הרשים אותי מגיל מאוד צעיר, אולי ככה בגלל שהיה יחס מאוד חם. היא לא הייתה לי קלה כילדה, כשהייתי באה זה תמיד היה ככה, הייתה תמיד הרגשה כזו, אני לא יודעת מאיפה מי נתן את ההרגשה הזו שהייתה איזו תחרות בין כברי ומשאבי שדה וכברי הרי יותר טובים ואנחנו צריכים להצטדק על זה (צוחקים). אז תמיד המסע הזה היה ככה צריך להכין את התחמושת מה תגיד. זה היה חלק מהחוויה להגיע לכברי, וגם היה חוויה נורא מיוחדת השייכות לעליזה. כאילו היינו מסתובבים בחדר אוכל והייתה לי גאווה נורא גדולה שאמא שלי מכירה את כולם שאבא שלי מכיר את כולם, שהיו באים רעננה ונעמי ודני ומרגלית והיה חבורה כזאת וחנה וככה אני זוכרת את החבורה שהייתה מתכנסת אולי זו אחת החוויות הכי משמעותיות שהיו לי כשהיינו מגיעים לכברי זו החבורה הזו שההורים שלי הרגישו נורא בבית איתם, ואותו דבר כשעליזה הייתה באה למשאבי שדה, כולם הכירו אותה כל הוותיקים, ז”א זה היה חלק מאוד חזק. אני אגיד עוד שתי חוויות כגדולה דווקא. חוויה אחת, אני עובדת ב”אורנים” והצוות שלנו יצא לבית לוחמי הגטאות כבר הייתי גדולה מאוד, ובאנו ועליזה הייתה חלק מהתכנית, היא לימדה את הסיפור של אתגר קרת “נעליים”, ואני זוכרת שהייתי, קודם כל זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת ללמוד את זה כי לא יצא לי זה היה פתאום מפגש ממקום אחר, אני גם מאוד אוהבת ספרות, והיא לימדה פשוט מדהים, והייתי נורא גאה שהיא הדודה שלי בסיטואציה הזו כאילו משהו היה נורא מיוחד של החוויה הזו שהיא מלמדת את החברים שלי והיא מלמדת אותם וככה היא ראויה לגאווה היא לימדה נורא יפה. נשאר לי הסיפור הזה מאוד מאוד חזק אולי החוויה הכי משמעותית. והדבר השני זה שהיה לנו בת מצווה לבת שלנו הגדולה, זו הבת מצווה היחידה שהיא עוד הספיקה להשתתף בה. בת מצווה של ילדה ראשונה היה אירוע נורא נורא גדול והיינו עסוקים בבת הבכורה שלנו , ויש לה עוד שני אחים שלא כל כך שמו לב אליהם ואז התיישבנו למעגל ברכות וכל אחד בירך ועליזה ביקשה לברך וכשהיא בירכה היא קודם פתחה בהתייחסות לאורן ונטע האחים של גיא הגדולה שלנו. והיא ככה אמרה זה גם חג שלכם והיא דיברה אליהם ואני זוכרת את זה, כי היא הראשונה ששמה לב אני חושבת, שיש שמה עוד שני ילדים שמוזנחים באירוע הזה ודיברה אליהם מעבר לזה שהיא בירכה ברכה נורא יפה”.
*משוחחים בהארות ביניים על יומולדת קטן – כשלאחד האחים במשפחה יש יומולדת אז גם הם מקבלים איזושהי מתנה קטנה*.
רינה קלינוב : “טוב לי יש כמה דברים קצרצרים, קודם כל אני כן הייתי במחנות העולים והכרתי שם את עליזה אבל מה, היא הייתה שנתיים צעירה ממני ובשכבה מתחתיי וזה היה תהום ההבדל בין שכבות (צוחקת). והיא הייתה שם פעילה והיא הייתה נחשבת מאוד והכרתי אותה למעשה רק כשהיא הגיעה לכברי. וכאן אנחנו התיידדנו דרך נושא אחד ששמו ספרות. היא עסקה בהוראה אני עסקתי קצת בעריכה קצת בכתיבה קצת בכל מיני, הרבה בקריאה. וזה היה בעצם רוב הדברים שהלכו בינינו הלכו סביב ספרות. היה דור של משוררים של יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר ועוד אחדים מסביבם. אני אהבתי את השירה של מאיר ויזלטיר היא אהבה את השירה של יאיר הורביץ שהייתה קצת יותר רגשית כנראה, וויזלטיר יותר שכלתני. וזה היה אחד הנושאים הקבועים שלנו. _ _ _ (רעשי רוח). ואני זוכרת בימיה האחרונים כשהיא כבר שכבה בבית ישבתי אתה לקריאה משותפת או לשיחה על קריאה בשבילה ואני זוכרת שהיא הציגה בפניי משורר השם שלו היה אליעז כהן בחור עם כיפה הוא נעשה היום כבר הרבה יותר ידוע. דווקא הכנתי שיר שלו להביא הנה אבל עכשיו כמובן לא מצאתי אותו. אני הכרתי את הנכדים שלה שהיו פצפונים. מאד הרשימה אותי הערנות הבלתי רגילה שלה עד יומה האחרון בענייני ספרות”.
*הערות על הדירה של עליזה בתל אביב.*
רותם ורסנו: “אמא שלי כשהיא עלתה לארץ בשנת 33 19 אם אני לא טועה, נכנסה הנה לכיתה ג’ בארץ היא למדה בבית ספר של יקים פרטי שאת הכל למדו בגרמנית שחס וחלילה לא תיעצר ההתקדמות ההשכלתית חוץ מהרבה מאוד עברית שמה שיותר מהר יעברו לעברית. יש בזה היגיון מסוים נוכל להגיד. בכיתה ה היא עברה לבית ספר שלווה. שזה גם היה בית ספר פרטי אבל כולו כבר בעברית, היא כתבה ספר על החיים שלה אמא שלי והיא כותבת שם שני עמודים שמוקדשים לעליזה. על כל פנים בבית ספר שלווה היה מנהל שהטיף לילדים ללכת למחנות עולים ולכן רוב הילדים בבית ספר שלווה הלכו למחנות עולים והיא הכירה את עליזה באותו מחזור, הן היו באותה כיתה למדו ביחד ויש את התמונה המפורסמת עם הצמות הן יושבות על המדרגות זה היה בכיתה ו’, וביחד במחנות העולים עם אותה הקבוצה עם ההערצה לבינג’י מבית השיטה ומיישל מחפציבה, שבתור ילדות, היינו נוסעים לבקר אותם. הוא היה מדריך שלהן והן השתייכו להכשרת יגור זה שיועדה לבית הערבה . אמא שלי לא הגיעה ליגור כי היא נשארה להיות קומונרית בתל אביב ויש עוד שלא הגיעו למשל יוסלה דרור ז”ל ממעגן מיכאל גם היה שייך לחבורה שלהם. היא כותבת על הידידות האינטימית והעמוקה עם עליזה מהתחלת הידידות שלהן עד סוף ימיהן. אפשר להגיד עד סוף ימיה של אמא שלי שהלכה לעולמה קצת אחרי עליזה . והיא הייתה אומרת גם כשהיא הייתה בבית הסיעודי כמה היא מתגעגעת לעליזה. פשוט הייתה חסרה לה חברת ה הילדות, שהן ייעצו אחת לשנייה והיא גם כותבת על העצמאות של עליזה כמה פעמים היא מזכירה את זה והיא אומרת גם בהתייעצויות בסופו של דבר עושים מה שעליזה מציעה למרות שהיו מתייעצים וכו. כשאמא של עליזה נפטרה נראה לי כשהייתה בכיתה ו’, בת 11, אולי התחלת ו’ סוף ה’, היא הלכה לקרובים ולקחה אחריות על שני האחים, גם על מופל שהיה יותר גדול ממנה בגיל, ואמא שלי מאוד התרשמה וכותבת את זה כמה היא הייתה עצמאית בהחלטות שלה . אני יודעת שזה לא כתוב פה שבאיזשהו שלב היה לה התמודדות עם סבא וסבתא שלי שהציעו לה לגור אצלם כי זה היה גם בית יקה גדול עם שתי ילדות בסך הכל באותם גילאים והיא לא רצתה היא רצתה ממש חיים עצמאיים והיא אומרת שהמוטיב הזה של העצמאות ליווה אותה כל החיים. בסך הכל אמא שלי מהר מאוד גם הייתה לבד עם שתי בנות (עד שהיא התחתנה עם מיכאל כבר אני הייתי עם שלושה ילדים), אז כל השנים האלה מאז שהיא נפרדה מאבא שלי שפחות או יותר כשבאו לכברי, היא מאוד הייתה מחוברת לעליזה ואני זוכרת כמה מסורות: קודם כל יומולדת קטן, הרבה ימי הולדת עשינו ביחד אבל מה שעוד עשינו, בחנוכה תמיד הדלקת נר ראשון ביחד, עליזה והבנות ואנחנו ואמא שלי (איילה מדברת ואומרת שאחר כך זה נמשך גם עם סלעית כשנולדה). בשנים האחרונות היה להן יום בשבוע שהייתה להן ארוחת ארבע כזאת קפה של אחר הצהריים ואני חושבת שגם רינה, זהו החברות הזו הייתה עד הסוף באמת, אין הרבה חברויות כאלה , והרבה מאוד בזכות מחנות עולים שהיא כותבת איך זה היה שהיום כמעט זה לא מובן שתנועת הנוער הייתה בית שני לחניכים. דרך אגב כשעלו לכברי זה עליזה סיפרה לי עליזה לא הלכה לבית הערבה עם הכשרת יגור ( מכברי מי שמוכר זה אבא שלי ואמא שלי ואורי רייזמן שגם היה שייך להכשרה הזו). עליזה נשארה ביגור מסיבות בריאותיות ובלב שלה היא לגמרי הייתה איתם. וכשבאו לכברי, עליזה סיפרה שבימים הראשונים של כברי אבא שלי הגיע אליה ליגור וסיפר לה על האסיפות שהיו על החינוך בכברי. והרצון לקלוט ילדים ושיהיה בית ספר מקומי בכברי. אה והוא נסע אליה לשכנע אותה שהנה מקימים פה וככה היא הגיעה לכברי. וזה סיפור שנודע לי לאחרונה כי עליזה סיפרה לי אותו רק אחרי שאבא שלי, עמירם שקולניק, הלך לעולמו. והיא באה לכברי בידיעה שהיא תלך ללמוד ותהיה מהמורים של בית הספר. עוד משהו על נושא הספרות – אני הייתי תלמידה של עליזה בשכבת נעורים, מאחר וזה היה בית ספר מקומי קראנו לזה שכבת נעורים, תלמידה בספרות ואני לא אשכח פעם ראשונה שנפתח לי העולם לכל מה שיש בספרות ואת כל ההקשרים לפעמים של כל משפט לאיזשהו נושא אחר, לסופר אחר, למקורות של היהדות . זה פשוט היה מרתק ללמוד ספרות אצלה. יש לנו מסורת של שלוש חברות מבית הספר שושנה אלימלך ותמי הורוביץ נפגשות כל חופש כל פעם אצל מישהו אחרת ולא פעם עולה השם של עליזה המורה שהייתה ופתחה עולמות והקשרים ולא פחדה לדבר על נושאים שלא דיברו אז כמו יחסים זוגיים יחסי מין, כל מיני דברים שלא כל כך דיברו הרי טלוויזיה אז לא הייתה, רק מהספרות. אני זוכרת אותה מורה לספרות מרתקת גם בחוגים שהזכירו פה חוגי הספרות של החברים שהיא עשתה”.
אמנון לווין : “רותם, אמא שלי סיפרה לי, אני לא יודע אם בגלל שהיא למדה בגרמנית או סיבות אחרות אבל לקראת הבגרות היא פחות או יותר לא הייתה מוכנה בכלל ואז היא קיבלה שני מורים את אבא שלך לתחום הריאלי ואת אמא שלך והם הכינו אותה לבגרות פרפקט. (אמירת ביניים עם הסבר קישור – אמא של אמנון אסתר לוין הייתה חברה של מופל בקיבוץ חולתה).
קודם כל החמיא לי מאוד לקבל את ההזמנה הנה כי אנחנו היינו ילדי הקיבוץ המאוחד, אפילו יותר מילדים שנולדו בקיבוץ חולתה, היינו ילדי הקיבוץ המאוחד, ואני זוכר שידעתי שאם אתה רוצה למצוא אישה חכמה בקיבוץ המאוחד, זאת עליזה. זה זרם לי מהאמא או זרם מ.. לא יודע מאיפה. וזה מלווה אותי שנים. ניסיתי להיזכר ממתי אני זוכר ומכיר את עליזה ולא הצלחתי. ז”א קודם כל חיפשתי את הקשרים לכברי. במחנות עולים מפעל זה הקיבוץ , מפעל התנועה זה הקיבוצים שלהם. המפעל השלישי אחרי שני המיתולוגיים בית השיטה ומעוז חיים היה חולתה אבל הוא היה משותף עם הנוער העובד ונדמה לי שהרביעי היה בית הערבה. לא זוכר משהו ביניהם. ולמחנה החטיבה אנחנו הגענו והגיע המחזור הראשון של כברי. מיכל אבן נור (אמא של אורלי). המחזור הראשון של כברי הוא הגיע למחזור בהרכב מלא הגיע גם למחנה הזה וידענו בערך מי יגיעו מי שיגיעו, בכיתה הקטנים בכיתה ה’ הגיעו למחנה יומיים אחרי הגדולים יותר. ושם נתקלנו פעם ראשונה קצת בהכנה לקראתו בסיפורי מחנות העולים ואני מניח שהכרתי את עליזה איכשהו דרך מופל אחיה. אחר כך רשמתי לי רשימה ארוכה של זיכרונות וחלק מאלה אני אספר. באיזשהו שלב מסיבות אישיות גויסתי למחנות העולים. לא הייתי חניך תנועה היו לי הרבה קשרים עם התנועה דרך גרעינים שעברו אצלנו ודרך סיפורים. ובאיזשהו שלב שוב בנסיבות מצערות ולקראת מלחמת יום כיפור היה צריך להגיע מזכיר התנועה והייתה תאונה והוא לא הגיע ואז עשו אותי למזכיר תנועה . י רציתי לדעת מה הסוד של החיוניות של התנועה פעם מול התנועה של היום. הלכתי לשאול וכשהגעתי לעליזה, אמרתי לה פעם המוסד העליון של התנועה היה מועצת מפעלים לנציגים של קיבוצי התנועה, איך מחדשים מין דבר כזה, היום ברור שהתנועה לא נגמרת ביב’ אלא העיקר הוא אחרי זה, אז אנחנו שאפנו להגיע למצב כזה, חלמנו על זה דיברנו קצת אבל לא מעבר. וזכור לי המשפט שלה : אל תהיה תמים. גם אז היה עניין של מועצת המפעלים זו הייתה מועצה של בעלי האינטרסים, הם רצו את ההמשכיות, הקיבוצים רצו את ההמשכיות ולכן המועצה הזו הייתה קיימת. זו לא הייתה תנועה של בוגרים . מועצת המפעלים אומנם התוותה את הדרך אבל זו לא הייתה התנועה. לכן אל תנסו היום לחפש את בוגרי התנועה אלא את הקיבוצים שמקווים לקבל השלמות מהתנועה. אז לקיבוצים לא הייתה כבר כל כך התלהבות זה היה חלק מפני התנועה בימים האלו. נושא אחר בכיוון של התנועה ובהכשרות של המדריכים נעזרנו הרבה פעמים ואני פשוט הייתי עולה לרגל מדי פעם לכברי לשוחח לשמוע. וההכרות עם עליזה מפנים אחרות קצת היתה אחרי שרבקהלה ראובני נהרגה במפגשים אצל יחסיה וניצ’קו ויותר מזה, בערבי הסיפורים וערבי קריאת השירה שהיו אחרי זה. אני זוכר קודם כל את ההנחיה של עליזה קול שוטף כל מילה מדודה עד הסוף כל מילה במקומה נשמע כאילו מישהו מדבר משהו כתוב לא מדקלם אבל מדבר משהו כתוב. והתרשמתי מהסיפורים שלה על איך תלמיד עם שאלה אחת או שתיים יכול להרים בבת אחת שיעור יכול להרים את הכיתה קוראים לזה להרים להנחתה למורה, אבל איזשהו הסבר והבנה נפלאה של תלמיד שלפעמים הוא אחד כזה שיושב שקט לגמרי ואתה יודע שהוא לא משתתף בכלל אבל הוא כולו, כולו בפנים. וגם באותו הקשר עבדנו במחנות עולים בגישה רב תחומית, אני זוכר את המשפט פשוט. כשהיינו מגיעים דני רוזוליו ועליזה ואני מדברים על אותו נושא מלמדים אותו נושא כל אחד מהכיוון שלו זו הייתה חגיגה מוחלטת כי פתאום אתה רואה את הריבוי הפנים של ואתו תחום ואיך אתה יכול לגשת אליו משלושה כיוונים כמעט שונים לחלוטין. זכור לי גם איך דרך הערבים האלה גם הכרתי כמה סופרים מחזאים בולטים אחד מהם רועי רשקס. ושם בערב האחרון, מעבר לזה שהיו כמה שמכינים אותם, אה מראש, היו גם באופן ספונטני. ועליזה הייתה תמיד מוכנה בצד עם ערימת ספרים כדי להגיש לספונטנים. ובערב האחרון אהרון דרור רוצה לקרוא את שיר ההד של רחל שהבית הראשון שלו זה “זכור אזכור מעברים ניצבו הרים כנד מראש פסגה בשיר ארעים אקרא הידד הנעורים”. אהרון דרור בטוח שזה.. והוא עולה ועליזה אומרת לו אהרון, אתה רוצה ספר? והוא אומר לא לא והוא עולה ואומר זכור אזכור. שוב זכור אזכור. זכור אזכור זכור אזכור שכחתי. … ואז היא נתנה לו את הספר והוא קרא מהר (צוחקים).
אחר כך היא גם הייתה מפקחת של עליית הנוער בחולתה, אמא שלי התחילה שנים קודם, עם חברות נוער ואחר כך התעקשה בעיקר כשבחולתה כמו בקיבוצים אחרים לפחות בכברי נוצרו רווחים בין הכיתות וברווח בין כיתות להכניס כיתה מוצמדת נוסח כיתת אגוז של כברי , ועליזה עזרה לה מאוד בתחום הזה בליווי, כי זה היה הרבה יותר מאשר ליווי של הוראה, כי צריך להבין את הרקע של הילדים ואת הפרובלמטיות ולדעת במקרים קשים מתי לחתוך, ועל יד זה היה לשתיהן את התחום של הספרות, שבסופו של דבר בכוס תה של אחרי העבודה, אחרי המפגש בחולתה , אני לא בטוח במה הן התעסקו יותר אם בבעיות של חברת הנוער או בענייני הספרות. עניין הספרות אני זוכר עוד אמירה שאני חושב ששמעתי אותה מחנהלה אוירא, אחרי התקופה שהם היו בכברי ואחרי שיצא לאור פונדק הרוחות. האמירה של עליזה אחרי פונדק הרוחות אלתרמן לא יכתוב יותר שירים כי הוא פירט במחזה את כל הדמויות שלו, כבר אין לו, בשיר הן צריכות להיות קצת חסויות קצת נעלמות. ונקודה אחרונה – מופל כתב קנטטה ליובל החמישים של חולתא שנוצר שנתיים אחרי שנת היובל, בגלל קשיים שבין השאר אני הערמתי על ביצוע אז. הוא כתב את הקנטטה ולקח שנתיים עד שהעזו לבצע אותה. ואני קראתי משהו לפתיחה שעוסק בסיפור של חולתה והאגם, ומופל והגלגולים של הקנטטה, והייתה שם פסקה אחת שהתייחסה למופל ואמרתי שם שמופל, גורלו נשא אותו מכאן, וידעתי שברגע שאני קורא את זה אני מפנה עיניים לשורה השלישית או הרביעית, אני לא יודע אם שלושתכן ישבתם שם אז ואני רואה את החיוכים ההדדיים על ה’מי נשא אותו לשם’, ואחרי זה גם נאמר לי ברור מה נשא אותו למרחקים (צוחק). זהו מאז הקשרים עם מופל “. (הערת ביניים– גורלו היתה אישתו).
אורלי מוריה: ” החיבור שלנו זה כי איילה ואני מהכולל ביחד זה כמובן, זה אה… ולינה משותפת אז אה כמובן זה עוד יותר, וגם הסבים שלי גרו מאוד קרוב לעליזה ובעצם אה.. מאז שנולדנו אנחנו ביחד מחוברות. וגם עליזה עבדה קצת בחוץ והייתה ואיילה את היית המון אצלנו. אבל גם אני הייתי באה אליכם והיו משחקים ושבץ נא, ומשחקי חשיבה, זאת אומרת באנו לעבוד מה שנקרא, אבל זה היה מעניין. ואחר כך בי”ב אני בחרתי לעשות עבודת גמר על השואה ועליזה הייתה המנחה שלי. זה חתיכת נושא מה חשבתי לעצמי, עשיתי על הרצון להישאר בחיים בשואה, ואדם דתי ותנועת נוער זה מתחבר אליך (מדברת לאמנון), והאדם הבודד אלו היו שלוש הקטגוריות ועליזה היה הייתה המלווה, המנחה שלי, וזה היה מאוד מאוד מעניין כמובן היו לי משימות. כל שבוע נפגשנו ועבדנו על העבודה והכי היא הייתה גאה שקיבלתי עליה פרס ואני חושבת שאני לא כל כך זוכרת מרוב פאניקה שהייתי בטקס בתל אביב אבל אני חושבת שהיא הייתה, בלעדיה בטוח זה לא היה ככה. דרך אגב שנה אחריי היא הנחתה גם את ענבר בר קמה וגם הוא זכה בפרס, היא פשוט עשתה , היא גרמה לנו לעשות עבודה רצינית, זאת אומרת זה אמיתי. ואחר כך בעקבות זה, הצטרפתי לעוסקים בשואה קצת ,אז גם הייתי בצוות יום השואה המון המון שנים עם עליזה ומלכה בן טוב זכרונה לברכה גם והיינו באים לעליזה בתאריך מסוים והייתה חלוקת תפקידים ויצא לי לפעמים, עכשיו כשכברי נורא משתנה וכל מיני אנשים נכנסו הנה וחדש וישן, אז יש לי מין איזה משפט כזה שעליזה אמר ה ואני נורא זוכרת אותו, על מה זה טקס. עליזה הסבירה לי, לנו, שטקס המשמעות שלו שיש בו חזרתיות, שהמבנה שלו הוא תמיד קבוע התוכן משתנה בהתאם למה שאנו מחליטים באותה השנה, אבל כשאדם בא לטקס הוא צריך לדעת מה הוא סדר הדברים ושלא צריך, בתוכן יש שוני, אבל המבנה הוא צריך להיות קבוע וידוע, ואני חושבת שזה משהו שנורא נכנס לי. זהו, אז הייתי מלא שנים, עד שהעזתי להגיד לעליזה שאני פורשת נהיה מלא שנים (צוחקת) כי נורא לא היה לי נעים אבל אה.. אבל הייתי מעל עשר זה בטוח. וזהו אז עליזה באמת אה.. ממש אה.. כל החיים מאז שאני זוכרת את עצמי עד שהיא נפטרה הייתה אושייה, באמת, ואם עליזה הייתה אומרת על ספר שהוא טוב אז קוראים את זה, זה לא… כי זה בטוח טוב. וכשאיילה ונריה אחרי שהיא נפטרה חילקתן למי שרצה ספרים, יש לי כמה ספרים עם הכתב המיוחד של עליזה שאף אחד לא הזכיר אותו זה היה כתב כזה מיוחד”.
גאולה הד: אני הגעתי לכברי בשנת 57′ בכיתה שקוראים לה עד היום כיתת רגבים והיא הכיתה הראשונה שהייתה, זאת אומרת יש ילדים שהגיעו לפני כיתת רגבים אבל מבחינת ההיררכיה, כיתת רגבים היא הכיתה הבוגרת, הראשונה של כברי, הילדים שהצטרפו להקים למיכל אבן נור האמא של אורלי שדיברה לפני רגע אה. .. לא היו ילדים בני גילה ורצו רצף של כיתות אז אספו ילדים ישראליים דרך עליית הנוער לכברי וצוות המחנכים המורים היו עליזה, אורי הירשמן זכרונו לברכה, וכרמלה כהן זכרונה לברכה. זה היה צוות מנצח כי הילדים שהגיעו, אני הגעתי שלוש שנים אחרי שכל הכיתה הייתה כבר בכברי ולפי הסיפורים שהחבר’ה מספרים ושהמורים מספרים זו הייתה כיתה לא כל כך קלה. בלשון המעטה. וכשאני הגעתי הם נחשבו כבר טובים אבל אני הרגשתי ש… הייתי ילדה קטנה שבאה מירושלים ילדה טובה, נכנסתי לגוב האריות ושרדתי. לא מעט בזכות המחנכים כמובן. אה.. את עליזה אני זוכרת טוב מאוד כמורה לספרות ומורה לשירה ככה סיווגו את זה אצלנו, שיעור ספרות ושיעור שירה. ואני מוכרחה לציין שאם אני אוהבת לשמוע שירה ולקרוא שירה זה רק בזכותה של עליזה. ואני עוד זוכרת חוויה שעליזה לימדה אותנו את הסיפור של קפקא את הגלגול שזה סיפור מאוד קשה והיא הצליחה ללמד ולחשוב שהיא הצליחה להעביר את זה לכיתה שלא הייתה כיתה מאוד קשובה ומאוד מתעניינת ומאוד, זו הייתה משימה ואני עד היום באמת זוכרת את השיעורים המיוחדים האלה של עליזה. אה.. אני זוכרת את עליזה לא כמורה מלמדת אלא גם כמדריכה או מחנכת ושכל הזמן היא בעצם נתנה מעצמה לחבר’ה, כל אחד עם אה.. לפי צרכיו ותמיד תמיד תמיד הייתה בשטח עם אוזן קשובה. וחבל שאיציק, קמחי שהוא בא מהראשונים, לא פה, כי הוא סיפר לי למשל שעליזה כל שבוע הייתה אוספת את הכיתה בצריף, היא גרה בצריף בחדר הקטן שלה וקוראת להם מהספר הפואמה הפדגוגית, זה היה כל שבוע כל שבוע, סיפור בהמשכים את הפואמה הפדגוגית. עובדה שעד היום הם זוכרים את זה אז כנראה שזה גם היה משהו מאוד מאוד משמעותי. היא ליוותה אותנו בכל נושא התרבות, אני הייתי בוועדת תרבות אז עליזה הייתה זו שיושבת עם הוועדה ומכינה את ערב התרבות וזה היה כל שבוע בימי שישי, כל יום שיש היה איזשהו ערב תרבות. וכמובן שזה היה תמיד מצליח היה תמיד ברמה גבוהה ובאמת אי אפשר לשכוח את הערבים האלה. אני פעם סיפרתי לאיילה איזשהו קוריוז ונורא מצא חן בעיניה אז אני אספר את זה גם פה. אנחנו היינו מקבלים את הבגדים שלנו דרך עליית הנוער וכולם קיבלו את אותם הבגדים אותן החולצות אותם המכנסיים הכל הכל אותו דבר. ואני קיבלתי מין חולצה אדומה כזאתי עם צווארון כזה אני זוכרת שלא יכולתי, זה לא נדבק אליי הרגשתי שאני לא מסוגלת ללבוש את החולצה הזאת אבל לא אמרתי לאף אחד, ועליזה ראתה שאני את החולצה הזאת לא לובשת. אז היא באה אליי ואמרה לי : גאולה, מה דעתך שנחליף? את תתני לי את החולצה האדומה ואני אתן לך את החולצה הכחולה שלי. ואני הבנתי הרי אני הכרתי את עליזה, ידעתי שצבע אדום בשבילה זה בכלל לא זה (צוחקים), היא הלכה הרי עם הכחולים כל הזמן. אבל היא מאוד ביקשה ממני ואני העברתי לה את החולצה האדומה שבטח היא תקעה שם בפנים בארון ואני לבשתי את החולצה שלה אני זוכרת אותה עד היום כחול כהה כזה.
לימים, אה.. התבגרנו ואני נישאתי הקמתי משפחה וכמובן שכל הזמן היינו בקשר גם אחרי שגמרנו את בית הספר ועליזה ואני היינו ביחד בהיריון, עליזה הייתה בהיריון עם איילה ואני הייתי בהיריון עם הבן הבכור שלי שקוראים לו שחר. וזה היה מאוד משונה שאני והמורה שלי יחד בהיריון, אני ילדתי שבוע לפניה. ואלינו הצטרפה גם המטפלת הראשונה ראשונה שהייתה לנו שקראו לה כרמלה וגם היא הייתה בהיריון עם חמוטל שהיא באותה כיתה. אז היה די מרגש ודי נחמד שישבנו באותו חדר כולנו והנקנו, החניכה עם המטפלת והמורה.. כמובן שנשארנו ביחסים מאוד טובים כל השנים שלנו ובשבילי , עליזה זה עליזה, עליזה אמרה מה שנקרא ואה.. נשארנו גם בכיתה ביחד עם איילה ושחר ואורלי וחמוטל וכולן היו אמהות באותה כיתה ואירית הייתה המחנכת שלהם. אירית את זוכרת את זה?
דליקה ידלין: אני באמת לא התכוננתי בכלל ולא חשבתי שאני אדבר אז אני אתחיל מיומולדת קטן. זה מתחיל מהיריון עם נריה ועליזה סיפרה לאמא שלי שזה הולך לקרות לה ומאוד מאוד התרגשתי לכבוד לידתך, נריה. ואני לא מאלה ששומרות על קשר לגנותי יאמר, יחד עם זה כל מי שהיה לי קשר איתו הוא באיזשהו מקום קם וצץ במקומות הנכונים, אז אני אספר חוכמה של נריה שעליזה סיפרה לי בגאווה גדולה. כשנריה הייתה בערך בת 3 וישבו על הדשא בהשכבה, הורים וילדים ולכל אחד יש אמא ואבא, ואז נריה נעמדה ואמרה: ולי אין אבא. זה ממש אומץ לב בלתי רגיל ולהרגיש את ה.. שהנה זה שאני קיימת אז עליזה סיפרה לי את זה בשמחה רבה. אחר כך עליזה שיתפה אותי , היינו ממש חברות, היא אמרה לי שהיא מרגישה שלא ייתכן שנריה תהיה לבד היא רוצה משפחה, ובכדי שתהיה משפחה צריכה להיות עוד אחת עוד אחד. ואז זה מה שבאמת היה שנולדה ללי שהייתה הבת זקונים , ולימים ללי ואני התקשרנו בצורה אחרת ככה מעל לראש של עליזה.
אז עכשיו , ההיכרות שלי עם עליזה הייתה כשהייתי בת 13 אתם יכולים לעשות חשבון שזה, היום אני בת 87 עוד מעט אז זה הרבה שנים. ועליזה הייתה המדריכה שלי במחנות העולים, סך הכל היא הייתה גדולה ממני בשנתיים וחצי משהו כזה, אבל אה… התקשורת בינינו הייתה מדהימה, אני לא כל כך הבנתי אותה שהיא מתחברת עם איזושהי פספוסה תמימה על גבול הטיפשות. אבל עליזה הייתה באמת משהו מאוד מאוד מיוחד. בעיניי היא הייתה יפהפייה, אתם מדברים על השכל ועל התרבות, ופשוט בעיניי היא הייתה יפהפייה וכולם התייחסו אליה ככה . לא חשבו שזו התכונה העיקרית שלה באמת לא. היא שיתפה אותי בדברים שאני עוד לא הייתי מסוגלת בכלל להבין כי באמת הייתי לא מפותחת ועליזה התייחסה אליי בגובה העיניים ובאמת הייתה חברות בלתי רגילה. כשהיא הייתה נוסעת היא הייתה אחר כך ביגור איזו תקופה, אנחנו התכתבנו פעמיים בשבוע, אני לא יודעת על מה כתבנו כל כך הרבה, והכתב שלה.. כולם יודעים שהכתב שלה זה משהו מיוחד… ואמרתי לנריה שבאיזשהו מקום בבוידעם מונחת אצלי מעטפה גדולה עם המכתבים של עליזה וזה באמת נכס. אני בגיל ההתבגרות הייתה לי תקופה קשה כמו שלפעמים יש לאנשים בגיל ההתבגרות, והייתי באה הביתה קצת דומעת והיו לי שני מדריכים, עליזה הייתה מדריכה ראשונה, והצטרף אליה יותר מאוחר אשר ( אשר ידלין) שלימים היה בעלי, ושניהם היו מדריכים שלי, פחות או יותר די קצת אחד על יד השני. וכשהייתי באה הביתה אני זוכרת שהייתי עם מצב רוח נורא ואבא שלי מסתכל עליי ואומר אני לא מבין מה רע לך הרי את צריכה להיות עליזה ומאושרת. עם עליזה עוד נמשכו הקשרים שנים רבות, און אנד אוף, זאת אומרת לא ניתקנו קשר אבל פשוט ככה זה יצא היא הלכה למקום אחד היא הלכה למקום אחר, אני הייתי בחמדיה היא הייתה ביגור ואחר כך בכברי. ומדי פעם הייתי נפגשת אתה. כשנפגשנו לא היו שום מחיצות ומשך כל החיים עליזה שיתפה אותי ברומנים שלה. היא הייתה גורם מאוד חשוב ברומנים שלי ובעצם אני חושבת שכל מה שהיתה אמרו פה יותר טוב ממני”.
עמר ירון: “באנו לפני שהלכנו לאהרוני באנו לבית שלך דליקה רק אני ואמא ואז סיפרת לנו את מה שסיפרת עכשיו, על זה שהייתן חברות טובות עם המכתבים שאת שומרת אותם ועל רומן אחד”.
דליקה: “עליזה הייתה בביתנו כבביתה, אבל הייתה בעיה כי עליזה הייתה מאוד קנאית, היה פילוג הרי, ואנחנו התפלגנו. אני הלכתי עם המפאיניקים והיא הלכה עם אחדות העבודה”.
אמנון לווין : ” סיפור נוסף קשור בדליקה ועליזה ואהרוני ( ישראל אהרוני נשוי לאחות כלתה של דליקה). מלחמת יום הכיפורים פורצת ישראלים מחוץ לארץ כולם מחפשים את הטיסות לארץ, אהרוני בהולנד מנסה להגיע, בסוף מעלים אותו למטוס , בא לשדה התעופה אומר אני הייתי חובש בגולני, מסתכלים עליו, זה לא היה חובש בגולני, אה.. לא מקבלים אותו לצבא, הוא נזכר שיש לו איזושהי ידידה בחולתה ואז הוא בא לחולתה, אם לא להילחם לפחות לעזור בקיבוצים. ואיפה הוא עובד? במטבח. שוטף סירים, מקלף תפוחי אדמה . ואז הולכים ומתגייסים יותר ויותר, והצוות של ההכשרה הצעירה מתדלדל לגמרי. אהרוני שומע ואומר אני מוכן להדריך אותם. מסתכלים עליו ואומרים, זה ידריך נוער? עם הצמה עם הצורה הזו? מי יודע באילו חומרים הוא משתמש מי יודע עם מי הוא הולך לישון (צוחקים). אנחנו לא יכולים. מתלבטים והצרה היא גדולה וההצעה שלו נשמעת רצינית ואומרים טוב, יש מפקחת, עליזה. עליזה תכריע. ושבוע אחרי זה כשהוא מגיע עליזה לוקחת אותו לשיחה ממושכת וחוזרת אלינו ואומרת, זה יהיה בסדר גמור. ומאז לאורך חמש שנים הוא הדריך את חברת הנוער בחולתה”.
דליקה: “הוא סיפר על זה שעליזה באמת הכניסה אותו לזה. הוא אחד ממעריציה”.
ציפי טל : “טוב אני אתחיל, אני אה.. כתבתי כי אני לא סומכת על הזיכרון בגלל השטף אבל אני אראה איך זה ינוע. אני רוצה להגיד ששתים עשרה שנים הייתי בכברי ולא זכרתי שהכרתי את עליזה, ובאמת הקשר בינינו נוצר בבית לוחמי הגטאות והייתה לה השפעה מאוד גדולה ומעצבת ממש עליי, על מי שאני היום כאדם. בית לוחמי הגטאות מאוד גאה תמיד בעמוד שדרה שיש לו והשקפת עולם יוצאת דופן אנושית על האירועים שהיו בשואה ועל האדם שהיה בשואה ועל איך צריך להתייחס לדברים האלה ואיך ללמד אותם לדורות הצעירים וקוראים לזה “רוח הבית” ואני יכולה להעיד שבעצם עליזה היא זו שהפיחה את הרוח הזו בבית בתרומה הענקית שלה גם של ידע מאוד רב פנים ורב תחומי בתובנות העמוקות שלה ובאיזו יצירתיות בלתי נדלית שאני מוכרחה להגיד שהיא הייתה ועדיין היא אולי ההשראה המשמעותית והערכית הכי חשובה שהייתה שם אי פעם למעשה הזיכרון, למרות שאה… הדמויות הנערצות של אנטק וצבייה ושרה שנר וצבי שנר. וחווקה רבן באה אחרי שכולם ירדו מהבמה, תפסה מקום מאוד מרכזי מאוד חשוב אבל הייתה עוד ילדה, היא הייתה הצעירה בחבורה. למרות שגם היא כמעט חגגה תשעים היא הייתה החניכה של אנטק וצבייה וכל אלה ובמידה מסוימת למרות שתפסה את הבמה היא הייתה חניכה של עליזה. עליזה הייתה בצוות ההיגוי של דבר חדש ומעניין שהקימו בבית לוחמי הגטאות וקראו לו המרכז החינוכי, ובעצם היה אמור לחנך מחנכים בכל מה שקשור לחינוך של השואה וזיכרון השואה, אה וזה היה צוות של אנשי רוח וחוקרים, כולם היו חברי קיבוץ בעלי שיעור קומה, כולם היו כאלה מכירים בחשיבות עצמם וחדורים בתחושת שליחות חינוכית וחלוצית של המשימה הזאת של לנסח את התורה החשובה הזו בנושא השואה, נושא שהיה נורא לא פופולרי אז . לא כמו שהוא היום, הוא רק התחיל ככה אז ככה להיות מרכזי… אז להיסטוריונים מצד אחד ולניצולים מהצד שני היה נחוץ מישהו שינתח לעומק את המשמעות החינוכית והחברתית של החומרים היבשים שהביאו ההיסטוריונים והחומרים הרגשיים מדי שהביאו הניצולים, ועליזה בעצם הייתה המצפן והמצפון של כל מה שהצוות הזה יצר, ואני יכולה להעיד שהיא הייתה שותפה וגם השראה לכל מה שנוצר בבית לוחמי הגטאות בשנים האלו שהיו שנים מאוד מעצבות. היא הבחינה מאוד בדייקנות כמו שהיא מנתחת טקסט ורואה את כל הפנים שיש בו את השימוש הפוליטי שנעשה בשואה גם בפוליטיקה ממש וגם בתקשורת ומבחינתה זה היה ברור שהשואה היא לא מצדיקה אוטומטית שום דבר שנעשה במדינת ישראל, ולא כל מי שנעשה לו עוול והיה קורבן הוא צודק תמיד. תמיד היא נתנה איזו ראייה מורכבת ומעמיקה ובאמת באיזו רגישות יוצאת דופן ובחכמה שתיארו כאן כמה עבודות עליזה הנחתה, אז כל אחד שעושה עבודות הולך אל הספרות ואל המחקרים שנעשו לפניו, אבל מין חשיבה מקורית כזאת ומיוחדת אני פגשתי מעט מאוד בהרבה שנים שעסקתי בנושא הזה. נושא השואה הוא מעבדה אנושית שיכולה להיות קיצונית ובלתי נסבלת אם עוסקים בזוועות, מה שאנחנו קוראים הפורנוגרפיה של השואה ואי אפשר ללמוד מזה שום דבר, ועליזה הראתה לנו את המשמעות העמוקה שיש בלמידה של המעבדה הזאת, שהיא מרתקת אם מתבוננים באדם, בתגובות שלו למה שקורה הדרך שהוא מנסה להבין את מה שמתרחש, איך הוא מקבל החלטות, איזה בחירות הוא עושה. והיא לקחה אחריות אישית על החינוך שלנו, על ההדרכה שלנו המדריכים, וכל בוקר היה נפתח במה שאנחנו קראנו לו אוניברסיטה פרטית. עליזה הייתה עוברת בחדר המדריכים מביאה נושא לדיון, דמות מרתקת, ספר חשוב עונה על השאלות שלנו, בודקת מה מטריד אותנו ובמה אנחנו לא לגמרי בטוחים. מכוונת אותנו בעצה חכמה בשאלה שהיא הביאה איתה שמערערת דברים כאילו שהם באיזה ידע בטוח ומעוררת חשיבה. אנחנו למדנו לשאול את המבקרים שלנו מה הם למדו על עצמם בסוף הפעילות כי אנחנו למדנו מעליזה שזה מה שקורה בקריאה משמעותית ובלמידה משמעותית. בשאילת השאלות האלה, אנחנו לומדים על עצמנו ומנסים להיות אנשים טובים יותר. עליזה הכירה בערך עצמה והיא ידעה את ערך התרומה שלה. היא ידעה להיות סמכותית. היא הייתה הכוהנת הגדולה, כולם אמרו “עליזה אמרה, עושים” על פיה יישק דבר, היא ידעה לעיתים להטיל מורא על אנשים. אבל אני מוכרחה להגיד שתמיד ראיתי בה גם איזה צד יותר חשוף ויותר פגיע ומבקש אישור וזקוק לאהבה. אה.. ואני מאוד אהבתי אותה. ואני יכולה להגיד שאני אוהבת אותה אהבה גדולה. ואני מודה לה כל יום על זה שהיא לימדה אותי בתבונה שיש בזה גם התבוננות וגם אמפתיה לאדם באשר הוא וגם לקבוצה שהוא משתייך אליה והיא העשירה את החשיבה שלי בכלל. ואני חייבת להגיד שהאמפתיה הזאת וההבנה הזאת לאנשים ולמורכבות של מצבים אפיינה אותה מגיל מאוד צעיר. אני הייתי במחנות עולים אבל לא איתה. ויש מסמך שהיא כתבה כשהיא הייתה מדריכה במחנות העולים והיא שמעה את אחד העדים הראשונים שהגיע לארץ וסיפר על מה שקרה שם. הוא (יוסף קוריינסקי) עזב את גטו ורשה כבר ב-41′ ועבר לסלובקיה אבל הוא כל הזמן שמר על קשר הוא היה בעצם איש הקשר בין שם לכאן והוא היה אישיות מאוד סמכותית . כשהוא הגיע ודיבר וכולם בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, לא זאת של צבייה, שלוש שנים קודם, מאוד מאוד התרגשו מהדברים שלו ועליזה הבינה שיש פה משהו עמוק, שצריך לעשות רביזיה בחינוך שהם מדריכים מחנכים את החניכים בתנועה ביחס שלהם לגולה. ששלילת הגולה שהיא דבר כל כך בסיס בחינוך הציוני שהם מעניקים למפעלי מחנות העולים בעצם כמו שהוא גורם לשנאה של הגולה הוא גורם גם לשנאה של האנשים שנמצאים בה ולכל היצירה שנוצרת בה. ו..היא כתבה ככה, אינני יודעת, אממ לפי קטעי הספרות שעובדים איתם עם הנוער והיא מוחה נגד התפיסה שבעצם אממ.. היא אומרת: “הקטעים האלה נקבעים כיסוד להערכת חברינו את הגולה שם. כל הטוב פה הוא. אנו המגשימים אותו, וכל הביזיון והדלות, להם”. היא אומרת, “לדעתי, צריכה להיות נקודת המוצא לראייתה והבאת הגולה והמפעל בארץ לחברינו הפוכה, והנוסחה בערך כזאת: כל יהודי בגולה כחלוץ וכפועל בפוטנציה. לא מפני שנוח כך יותר מחנך יותר או יפה יותר אלא מפני שזוהי האמת ההיסטורית, מפני שכך קמו כל החלוצים, מפני שכאלה יצרו את כל המוקם לעיני החברים”. ואביהו רונן שהביא את זה ב-98′ גאל בעצם את המאמר של עליזה מהחוברת של המדריכים מאדר תש”ד של מחנות העולים ופרסם את זה בדפים לחקר השואה, וכך הוא כותב: “עליזה בדמור מבטאת את הקול האחר, הרך אך הבהיר, המנוגד כל כך לקולם של אלה. זהו הקול האמפתי שאינו נסחף ברגשותיו לנוכח השואה עד כדי שנאת הגלות. זה קול חינוכי שאינו מוכן לגזור בצורה לוגית כביכול מהשואה את ניתוקו המוחלט של ישראלי מעברו היהודי. וזה הקול המוסרי שאינו מתלהם ומתנשא עד כדי האשמת היהודים המתים במותם שלהם. היא שולחת יד אל העבר שנכחד מעל התהום שנפערה, מניחה מסד לגשר שיבנה רק שנים רבות אחר כך”.
תמי חרמש: אני אוסיף ככה כמה מילים על בית לוחמי הגטאות ועל עליזה. עליזה הביאה אותי לבית לוחמי הגטאות. לוחמי הגטאות, הקיבוץ, נסעו לפולין ובמחזור האחרון היה מקום אז עליזה דאגה שתצטרף קבוצה מכברי, נסענו דני דקל ואיציק אדמון, ואחרי שחזרנו מהטיול היא אמרה לי שאני צריכה לבוא לבית לוחמי הגטאות. לקח קצת זמן, אבל באמת היא שכנעה אותי וכמו שציפי אמרה אז היו שם אושיות כאלו שזה היה בשבילי סוף העולם כמעט והצטרפנו לשם בחור מאלונים ואני, ואני הצטרפתי למרכז הלימודי . המרכז הלימודי אלו היו סמינרים של שלושה ימים, אז גם היו חדרים והיינו ישנים, אז היא דאגה שלצביקה מאלונים ולי יהיה חדר ביחד ואז היא כבר תסדר את העניינים, ובאמת זה הפך להיות מין מועדון כזה ועליזה לקחה את ה.. פרשה את חסותה עלינו ולימדה אותנו והכשירה אותנו זו פשוט הייתה חוויה בלתי רגילה. ואני רוצה… היא נחשבה בעיניי באמת למשהו מאוד מאוד גדול, אני פעמיים הצלחתי להמרות את פיה. פעם אחת הייתה בי”ב כשלא הצלחתי לקרוא את החטא ועונשו והיא לא גילתה את זה לעולם. לשי שחם היו הפטנטים איך עוברים… (צוחקים), דווקא ניסיתי לבדוק את זה בלוחמי הגטאות ולא הצלחתי לקרוא את הספר הזה. והדבר השני היה זה כשהיא הכניסה מישהו לעבוד בבית לוחמי הגטאות היא הייתה עושה איתו משהו כזה אה.. איך זה נקרא… טופס טיולים כזה.. לעבור ולהציג. שלא יהיה מצב שאתה הצטרפת ואף אחד לא יודע מי אתה. וזה היה בשבילי מאוד קשה הדבר הזה ואמרתי לה עליזה די אני לא מוכנה יותר, והיא אמרה לי טוב רק עוד אחד, זה אבריימל גבלבר ואמרתי בסדר אז עברתי… אבריימלה כן.
המקום שבו הרגשתי שעליזה היא לא רק חכמה ויודעת אלא גם יודעת עוד כל מיני דברים, זה שבפעם הראשונה שהייתי אחראית על סמינר ו בניתי את התכנית וביקשתי ממנה שהיא תבוא בארבע לאיזושהי סדנא, והיא אמרה לי בארבע, “היפים והאמיצים ” (מנידה בראשה)… ומאז היינו שותפות ליפים והאמיצים אני הלכתי לראות מה זה היפים והאמיצים, , ואז היא סיפרה לי על השיחות שיש לה עם שלום גינת שבהן הם מנתחים את “היפים והאמיצים” וזה היה פשוט אה… ובאמת אה.. אין לי ספק שבבית לוחמי הגטאות עליזה, זה היה חוויה, חוויה בלתי רגילה לעבוד איתה, ללמוד ממנה, להיות איתה.”.
*נריה מקריאה את המילים של השיר ‘נוכחות’ שעליזה כתבה בשנת חייה האחרונה ואיילה הלחינה, בעיבודו של מיכאל וולפה משדה בוקר ובביצוע עופר חלף. מנגנים את השיר. משחקים משחק, משוחחים על הספר מלכת שבא הקטנה. נפרדים.*
קישור ל-5 החלקים של הסרט “אזכרה לאמא”