קשה לצמצם 90 שנה ל-9 דקות.

כשאני שואל את עצמי, מה ומי היה אבא, איני יכול שלא לחפש את התרכיז, את עיקר עיקריו, את תמצית אמונתו ואהבתו, ולקרוא לה בשמה, ציונות מגשימה.  אבא תמיד היה מחויב בכל נפשו ומאודו , ולפני הכל, לציונות מגשימה.  אביו הגשים כשעלה מבסרביה מטעמים ציוניים, ואבא לקח את זה צעד גדול קדימה כשעזב את מנעמי חיפה, והפקיר עצמו לשמש, החום היתושים, והעבודה הפיזית המפרכת בים המלח. כל זה בשם הציונות המגשימה או כמו שהתבטאה אמא, זה היה אז הדבר הנכון לעשות אותו.

כי אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף, כי עלה נעלה ויכול נוכל. וניתן את הכל בעד ההר. כי אנו הכביש עליו יסיעו בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. וכהנה מליצות ששיקפו אמונות שהדור הנוכחי לצערנו נוטה כבר כמעט לשים אותן במרכאות, או שאינו מחויב עליהן גוף ונפש להגשמתן כמו אז.

יש לקנא בהורי על שלוות הנפש שמקורה באמונה שלמה. מקצת האנושיות מאמינה בסוגים שונים של אלוהים, ההורים האמינו בנחיצות המוחצת של היותנו אנו הלפידים המאירים דרכו של העם היהודי לגאולה מדינית, ועתיד מלא אור.

אבא בא מבית ציוני בעיירה קטנטונת וסביבה יהודית עלובה, משתחוות וקורסת, אמא סחבה על עצמה תודעת המשפחה שנספתה כגרמניה, ושניהם היו שם לתת את הכל , כדי ששנית מצדה לא תיפול.

הם היו חדורים קודם כל ולפני הכל בידיעה והשכנוע, שזה מולדת או כלום. הם ראו עצמם חיילים בצבא העם, כשרווח אישי ונהנתנות הם הרחוקים ביותר מלבם.

אדם לא יכול להתווכח עם חזונם או השפעתו על דרך חייהם וחיי ילדיהם, משום שהיה כולל, מוחלט, סוחף ובהיר, והתאים להם, לרחשי לבם ולזמנם. בקו השני אחרי הציונות עמדה אצל אבא החקלאות. היה לו חלום על היהודי הישראלי החדש שמתפרנס מיגיע כפיו בתעשיה ובחקלאות , כעין מרד כנגד התפקיד הנצחי של עמו כמתווכים, סוחרים ומלווים בריבית. הוא זינק ראשון לממש את האידיאולוגיה הזו , בבננות, בפרדס, ובאבוקדו.

כעולם כיום רואים עבודת כפיים כאילו זו מדרגה נמוכה בסך הפרנסות, אבא עשה אותה בחרדת קודש כממלא שליחות. הפתגם שהיה אהוב עליו ביותר ואותו ניסה בלי הרף לשנן לנו היה אדם לעמל יולד.על המושג קומבינה כדרך פרנסה, לא שמע מימיו. גם בחקלאות הורגשה עליונותו האינטלקטואלית, שהריצה אותו לקורס מרכזי משק, וחישובי רנטביליות מסובכים, וכן לאוניברסיטה ללמוד אותה לפני ולפנים. וכך הוציא בגיל מאוחר ויוצא דופן תואר של אגרונום. אהבת האדם באשר הוא מלאה אותו ספוק וגאווה כשהנחיל מהידע שלו לילידים בגויאנה הבריטית, ואפילו לאנשיו של המנהיג הרוחני ההזוי באמצע הגונגל.

מה נשאר מ 70 שנה של נתינה ונתינה בלי לשאול מה יצא לי אישית מזה ?

מדאגה חסרת פניות רק לכלל, לכלל הקיבוץ ולכלל העם היהודי ?

קבוץ גדול ופורח, בית למאות יהודים ציוניים, חדורי ערכים וערכיות בארץ ישראל. מורשתו של יונתן עבודתו וילדיו בגלגל, אהוד ויפתח באמצע קיבוץ כברי, כולם מאמינים בערכים של ארץ ישראל היפה, וכולם ממשיכים ומחנכים את ילדיהם באותה הדרך. אבא תמיד אמר שגם אחרי מותו הוא ימשיך לחיות דרכנו, ובכן ברמה האנושית והערכית אני בטוח שהוא מרגיש נח, התפוחים לא הרחיקו מהעץ. ויש גם הפן המשפחתי. עשרות שנים הם נתנו דוגמא לתא משפחתי חזק. צריך המון שתוף והסכמה ברעיון הגדול כדי לדלג על הבעיות הקטנות שהן חלקו של כל זוג נשוי. אדם נבחן ברגעים הקשים, וכאלו לא חסרו להם. אבל הם לא נתנו לשטויות הקטנות לפגום בידיעה שיחד הם מתקדמים בדרך נכונה וצודקת ולתת לנו בית חם, ושלם, ומחזק, ואוהב, הרבה עשרות שנים, יהי זכרם ברוך.  

 נכתב ע”י אהוד.