אהרון דרור
1918 – 2006
קורות חיים
לוקט מתוך החוברת “כאן על פני האדמה, סיפור חייו של אהרון דרור”, “הד, צליל, רסיסי זיכרונות” של רחל דרור, ועבודת השורשים של מעין, בתם של ורד ויונתן.
אבי, אהרון, נולד ב-19 בספטמבר 1918 בעיירה ליפקני, הסמוכה לעיר צרניביץ בבסרביה, שעל גבול רומניה אוקרינה. אביו, סבא נחום, היה בעל חנות בדים ופעיל ציוני בעיירה. אבי סייע לסבא נחום בחנות כבר מגיל צעיר, ושם רכש מיומנויות מסחריות ראשונות. אבא למד שלוש שפות: רומנית, רוסית ויידיש, שהייתה השפה המדוברת בבית. בשלב מסוים נאסר על יהודים ללמוד בגימנסיה ואבא עבר ללמוד בבי”ס היהודי “תרבות”, שם למד עברית. כנראה ששפות אלו היוו את הבסיס ליכולתו לרכוש שפות נוספות, וכך למד עם עלייתו גם לארץ ערבית ואנגלית. שנים אחר כך, היה מנסה לפטפט בכל שפה אפשרית והאמין שביכולתו לתקשר עם כל אדם שפגש בשפתו: גרמנית עם הייקים, איטלקית בנסיעה לאיטליה, ספרדית בסיור מקצועי בספרד, פורטוגזית בטיול בברזיל ותמהני באיזה שפה פנה אל היפנים בשהותו שם.
בראשון לאפריל 1933 עלה אבי לארץ יחד עם משפחתו, והוא בן 14. המשפחה התיישבה בחיפה, ושם קנה אביו בית וחנות מכולות ברחוב מסדה. בשנת 1936 והוא בן 18, הלך אבי להכשרה בנען. אחד הזיכרונות של אבי מתקופת ההכשרה הוא קבלות השבת שנערכו בחדר האוכל של נען, בהן לימד המלחין דוד זהבי שירים עבריים. אחד השירים שנכרת בלבו הוא השיר “ניגונים”:
“שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים….”
לאחר כשנה בהכשרה בנען יצא להדרכה בקומונה של מחנות העולים בירושלים. כעבור כשנה הגיע גם אמא להדרכה בקומונה וכך התחיל הקשר בניהם.
בשנת 1939 החליט אבא להצטרף ל”מפעל החדש” של מחנות העולים: ההתיישבות בצפון ים המלח. בתחילה עבדו והתגוררו בסדום, ולאחר שנת עבודה בסדום הצטרפו לקבוצת החוגים של מחנות העולים ועלו להתיישבות בבית הערבה. תשע השנים הבאות בבית הערבה היו התקופה המכוננות בחייו. שיא של חזון והגשמה אשר גרמה לאושר, סיפוק וכוח עשייה לעוד שנים רבות אחר כך.
באוקטובר 1942 נישאו אבא ואמא ברבנות בחיפה, והיו הזוג הראשון שהתחתן בבית הערבה. ב-1942 נולד אהוד. בבית הערבה למד אבא את מקצוע המדידות ועסק והתווית השטחים לשטיפה וקווי המים המובילים אליהם. עיסוק זה מילא אותו גאווה רבה, ועוד עשרות שנים אחר כך היה שמח לספר על כך לכל מי שהיה מוכן להקשיב. שטיפת הקרקע כונתה בפני רבים פרויקט “אוניקום אוניברסל”, שמשמעותו- ייחודי בעולם, וככזה הציג אותו אבא בפני שומעיו.
חלק בלתי נפרד מהווי בית הערבה היה הטיולים. אהבתו של אבא לטיולים החלה עוד במחנות העולים ולא ידעה שובע עד יומו האחרון. אבא הרגיש צורך, או חובה, להכיר כל ישוב, כביש או שביל בארץ, וכשם שאהב לטייל אהב להדריך טיולים. בשנת 1942 נשלח על ידי בית הערבה להדרכה בקומונה בתל אביב. סיפור ידוע לנו מתקופה זו, אשר שמענו פעמים רבות, הוא על טיול שהדריך לעבר הירדן. כשנעצר הטיול על ידי המשטרה הירדנית, והובאו המטיילים בפני שופט, החל השופט להקריא את שמות המטיילים, אולם עד מהרה ויתר על התמודדות עם השמות העבריים הקשים להגייה והכריז:” אשם לא אשם, כל אחד חצי לירה משלם!”
בשנת 1946 נולד יואב, ובדצמבר 1947חגגה בית הערבה שמונה שנים להיווסדה. הקיבוץ מנה אז מאה חברים והיה ישוב פורח. הייתה זו הפעם האחרונה בה נחוג חג הקיבוץ. במאי 1948 ננטשה בית הערבה, אירוע קשה וטראומטי לכל חבריה ולאבא גם כן. לאחר הנטישה עברו הנשים והילדים מבית הערבה לקיבוץ שפיים, והבחורים לסדום. בסדום עסקו בהגנה על המקום אשר היה נתון להתקפות לבתי פוסקות.
אבא זכר בגאווה תמיד שהיה הראשון לצאת לתור אחר מקום חליפי לקיבוץ, ויחד עם שלמה מירברג הם שהציעו את כברי כמקום להתיישבות. בינואר 1949 עלתה כברי להתיישב ליד שרדי הכפר הנטוש כבריתה. גם בכברי בימיה הראשונים המשיך אבא באהבתו הגדולה- המדידות.
בשנותיה הראשונות של כברי מילא אבא שורה של תפקידים: היה חבר ועד הגוש במועצה האזורית געתון בתפקיד קצין פיתוח, עסק בחלוקת מקורות המים באזור, היה מרכז משק (בשתי קדנציות), וטיפל בהכשרת קרקע לשטחי המטעים. בשנת 1953 נולדתי אני. משנת 1964 ריכז את הפרדס של כברי. זכורים לי הימים בהם הגעתי הביתה, הינו הולכים יחדיו לאורווה, רותמים את הסוסה רוזה לעגלה ויורדים לפרדס לפתוח מים להשקיה. אבא שרצה להפוך את עבודת ההשקיה לחוויה ולמשחק גם עבורי, היה שולח אותי לקצה הצינור לקרוא למים שיבואו, בקריאה “מים צאו! מים צאו!”.
ב- 1956 נולד יונתן וב- 1967 גויס לריכוז המשק באייל. שם עבר את מלחמת ששת הימים ואף נפצע מרסיס פגז אשר נשאר בגופו עוד שנים רבות. בתקופה זו יצר קשרי ידידות אמיצים עם חברי אייל אשר היו צעירים ממנו בשנים רבות. אבא התיידד בקלות עם כל מי שהיה בקשר איתו, תוכנה זו אף בלטה במיוחד באהבה הרבה שרחש לו הצוות בנאות.
בשנת 1969 יצא ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, והוא בן 51. הוא התקבל ללימודים למרות שלא הייתה לו תעודת בגרות, והיה התלמיד המבוגר בכיתה. הוא השלים את תעודת הבגרות תוך כדי לימודי התואר הראשון בחקלאות במגמת מטעים. בכך מילא אבי שאיפה רבות שנים של שביו ושלו להיות בעל השכלה אקדמאית.
בתום הלימודים ערכה המחלקה לשיתוף בינלאומי מכרז לתפקיד מדריך חקלאי בגויאנה הבריטית. אבא התמודד מול תלמידים צעירים ממנו בהרבה וקיבל את התפקיד. בגויאנה עשה חייל בהדרכת המקומיים בתחום המטעים, עם אמא ויונתן לצידו. בתקופה זו ביקרתי אותם ויחדיו ערכנו טיול בדרום אמריקה, על פי מסורת הטיולים המושרשת עמוק כל-כך במשפחה. אבא נהנה מאוד בטיול זה להציג את דרכונו הדיפלומטי בכל תחנת גבול נידחת. ב-1973 קטעה מלחמת יום כיפור את השליחות לגויאנה, והורי חזרו ארצה. אבא הרגיש שכמדריך חקלאי הוא הביא לגויאנה את בשורת החקלאות המודרנית ובמיוחד את בשורת גידול הפירות הטרופים.
אבא חזר לאהבתו – מטע האבוקדו של כברי ובמקביל סלל, בפעם הראשונה בכברי, את רשת הכבישים הפנימית. אולם כבר ב- 1975 נקרא שוב לפעילות אזורית, לניהול “יוגבי הגליל” (אגודה אזורית לציוד חקלאי ומכני כבד). לאחר עוד שלוש שנים באבוקדו, גויס למרכז החקלאי. גולת הכותרת של עיסוקו בתקופה זו הייתה ניסוח חוזה החכירה הרב שנתי לקיבוצים, הידוע בשם “חוזה לדורות”. כמו בכל תפקידיו, גם עיסוק זה הסב לו גאווה לשנים רבות.
בשנת 1988 למד אבא קורס מחשבים שאחריו עבד כחשב בענף הבקר לבשר, עברו שמר תמיד פינה חמה בלב. מאוחר יותר עבד כחשב ענף האבוקדו.
ב- 1992, לאחר תאונת דרכים, התגלה קריש דם בגופו של אבא. לאחר מספר ניתוחים וטלטלות בין בתי חולים, בתקופה שבארץ מתקיימת שביתת רופאים כללית, הגיע לבית חולים הדסה עין כרם במצב אשר חייב את קטיעת רגלו. אבא כתב בחוברת: “עם השנים אני ורחל למדנו לחיות עם הנכות, מאדם המרבה בטיולים הפכתי מוגבל. לאחר תקופת שיקום הצטרפתי ככל יכולתי לטיולים שאינם מצריכים הליכה רבה… אדם ההופך לנכה מגייס איתו את המשפחה, אך את עיקר הטיפול והתמיכה אני מקבל מהאישה שמלווה אותי במסירות רבה… רחל היא הצלחת חיי.”
בשנת 1998 ערכנו לאבא יום הולדת 80, ובה נקבצו כל בני המשפחה מכל קצוות הארץ.
קטיעת הרגל הקשתה מאוד על תחביבו העיקרי- הטיולים, הוא גם לא הצליח למצוא עיסוק ראוי אחר. וכך, עם הירידה בבריאותו והיחלשותה של אמא, היה צורך להעבירו לבית סיעודי. אבא היה אהוב מאוד על כל הצוות, שוטף פעיל לכל חג ואירוע שהתקיים בבית הסיעודי.
לאחר שנפטר, מצאתי מעל מיטתו תמונה של עלם ועלמה הפוסעים בשדות הבקעה. מאחורי התמונה היה כתוב: “לאהרון, אוהב אדם ואדמה, מעליזה.” איזה ביטוי מדויק לאישיותו.
נכתב ע”י יפתח