פרידה משרה

 

שרה רצתה את חייה אחרת, לא השלימה עם דרכה.

ללא מנוחה, ללא רגיעה, ללא שקט בנפשה.

נאבקה במציאות  גורלה ולא יכלה לה.

נלחמה על דרכה.

בדרכה.

בנשימתה האחרונה וביודעה את מצבה ביקשה לומר עוד מילה אחת:

סליחה.

סליחה, מרבים כל כך שאהבוה,

סליחה, מחבריה שסובבו ועטפו אותה באהבה, ועשו רבות להקלת דרכה.

את הסליחה הזו הצליחה לומר בחייה, טרם מותה.

 

דני דקל.

---

דודה שרה היקרה,

ליווית אותי במשך כל חיי. מגיל צעיר אבא ואמא השאירו אותי לישון אצלך, ובזכותך למדתי להכיר ולאהוב בין היתר את אריק איינשטיין, ששמענו קודם. עברו השנים, והמשכת ללמד אותי את אהבת היצירה. זה התחיל בסטודיו שלך בפיסול בחמר, משם לציור, אצלך לבד, או בקבוצות.

הרבה דברים עברתי באותן ארוחות משפחתית וחגים. הקשר ביננו היה מאד קרוב ומיוחד. שיחות מפרות והדדיות על מוזיקה, אומנות, תרבות, פוליטיקה ובכלל.

אסיים בציטוט של אהוד בנאי:

“את הציור שהיא ציירה לי, אני שומר עוד על הקיר, כוכב לבן, יהלום, אבן ספיר”.

אודי